הורה שאל אותי איך מתמודדים עם ילד שאנחנו יודעים שהוא לא תמיד דובר אמת. זה מחזיר אותנו לשאלת המפתח שהיא: "מה ילדים (וגדולים) צריכים"?
וגם… חשוב להבין כי בגילאים צעירים ילדים נוטים לבלבל בין דמיון למציאות ולכן הם לא תמיד משקרים במודע ובכוונה.
ובכל זאת, למה זה קורה?

זה יכול להיות שהם חוששים ואולי גם מתביישים באמת. לעיתים, "לעגל פינות" לא תמיד ניראה כזה דבר נורא וכמובן (וכמו תמיד), יש המון משמעות למה שהם רואים בבית.
כן, אנחנו המורים מספר אחת שלהם ומה שהם רואים בבית זה מה שהם "לוקחים" איתם הלאה. חשוב מאוד לדבר עם הילדים על נושא האמון ועד כמה קל לשבור אותו וכמה קשה לבנות אותו מחדש.
ולמה לשאול מה הם צריכים? כי אם הם יחושו ביטחון במערכת היחסים שלהם איתנו וידעו בוודאות שגם כשאבא/אמא כועסים, זה לא אומר שהם לא אוהבים, הם יבינו שהם יכולים "לשלם" את מחיר אמירת האמת. לשקרים צריך להתייחס בנחישות וברגישות. להעביר מסר שתמיד עלינו לקחת אחריות על המעשים שלנו, גם אם זה לא תמיד נעים ואפילו מבייש או מביך. שאנשים מעריכים את האמת, גם אם באותו הרגע היא קשה להכלה.
במידה ואנו חשים שהילד לא ממש דובר אמת אך אין לנו דרך לדבר את זה באותו הרגע (כי הוא מתעקש בצדקתו או שאין לנו באמת דרך להוכיח), יש לדבר על העניין של דבקות באמת במצבים אחרים. בזמני "שגרה", הכל יותר פשוט.