אצלנו לא אומרים "משעמם לי"!
יציאה מהשגרה יכולה ליצור שעמום ובהמשך… גם בלבול ותסכול…
כשמתחילה חופשה כולנו יושבים (כל המשפחה) ומתכננים את הזמן. מכניסים לתכניות: זמן עם חברים, זמן עם משפחה, זמן ללימודים (משימות של החופש) וזמן שהוא רק שלנו. המשפחה הגרעינית.

לאחרונה קיימתי שיח עם הורים על תפקידם של ילדים בארגון וסידור הבית. ממתי אפשר לתת להם אחריות ולהכניס אותם לתוך מערכת המשימות בבית?
תשובתי (העיקשת) היא שילדים שמחים ואף אוהבים להיות חלק מכל העניין.
איך יכול להיות? מי אוהב לשטוף כלים או לפנות את הזבל??

"הם כל עולמי" "אעשה הכל בשביל הילדים שלי" נשמע מוכר? ברור!!

נשאלתי איך יודעים את הגבול בין להיות שם עבורם לבין לתת להם לעשות בעצמם. להתמודד.

הנחת הפתיחה שלי היא לתת להם להתמודד. לתת להם הרגשה שהם מסוגלים מחד (כמובן באופן מותאם לגיל) ושהם לא לבד מאידך. כאשר הילד שלי רוצה או צריך לעשות משהו, רק ע"י הבעת אמון ואמירה ברורה שאני סומכת עליו, הוא ילמד את היכולות שלו.

למה ילד מציק לחברים בבית הספר? לוקח להם דברים מהשולחן? וזה למרות שלא חסר לו דבר…
בכל התנהגות יש את הצד הגלוי ואת הצד הסמוי. הרבה פעמים אנחנו מתנהלים עפ"י צרכים פנימיים. הם לא תמיד מודעים אפילו לנו עצמינו.
זה הזמן לעצור ולדבר על זה. לנסות להבין את הסמוי.

במסגרת עבודתי אני פוגשת ילדים בכיתות ו'. השבוע דיברנו על הנושא של כבוד לזולת וכיבוד הורים. במסגרת המפגש הילדים עבדו בקבוצות והציגו קונפליקט שיכול לקרות בבית ופתרון הכולל כיבוד הורים.
לתדהמתי, היו מקרים שבהם ילדים הציגו פתרון של בקשת הוריהם לעשות משימה בבית המלווה בתשלום על עבודתם.
הורים משלמים לילדים שלהם על משימות בבית כמו שטיפת כלים, פינוי הזבל או הכנסת כלים למדיח. ולא פעם, מדובר על תשלומים לא מבוטלים העולים על מאה שקלים. לעיתים פי שניים…
ואני שואלת את עצמי מדוע? מדוע הורים צריכים לשלם לילדיהם לבצע משימות בבית? מה המסר לילדים?

איך מספרים לילדים על אובדן של אדם יקר?
זה מאוד תלוי גיל ויכולת ההכלה של הילדים. כמובן שמידת הקרבה משפיעה גם היא.
החשוב הוא לא ללכת סחור סחור.
נכון שבמידה והמוות פתאומי, אין זמן להיערך, לעומת מחלה קשה שבה רואים את ההתדרדרות ומבינים לאן פני הדברים. וגם אז…. הנטייה היא להתכחש…
בכל מקרה, סודות ושקרים לא מובילים אותנו לשום מקום.

סודות ושקרים…. לפעמים קשה להציג את המציאות כפי שהיא…
הורים לפני גירושים – מה ואיך מספרים לילדים? כמה קל "למכור" תמונה לא מדויקת… להשאיר דברים מעומעמים.
אדם יקר שאיננו – כמה קשה לספר על כך שלא יחזור יותר…
מעבר דירה – איך מספרים לילדים על כך שהם הולכים להיפרד מחברים ומקום שהוא (הרבה פעמים) עוגן של יציבות וביטחון.
כניסה של בן/בת זוג חדש לחיינו – "פלישה" למקום של הורה שהיה שם קודם. איך זה ישפיע על הילדים?

הורה שאל אותי איך מתמודדים עם ילד שאנחנו יודעים שהוא לא תמיד דובר אמת. זה מחזיר אותנו לשאלת המפתח שהיא: "מה ילדים (וגדולים) צריכים"?
וגם… חשוב להבין כי בגילאים צעירים ילדים נוטים לבלבל בין דמיון למציאות ולכן הם לא תמיד משקרים במודע ובכוונה.
ובכל זאת, למה זה קורה?

לפני כמה ימים סיפר לי תלמיד בכיתה ו' שכדי לגרום לו להיות שותף לארוחות משפחתיות בלי הטלפון שלו, ההורים שלו משלמים לו 5 שקלים לארוחה. הוא סיפר בגאווה שכבר חסך 55 שקלים.
כל יום מחדש אני לומדת שעוד לא שמעתי הכל..
למה? איזה שיח מייצרים בתקשורת כזאת? מה הילד לומד?
אני יותר ויותר שומעת על הורים שמוותרים (אולי מתייאשים) משיח משמעותי עם ילדיהם.