למה זה שכשאנחנו הכי ממהרים הילדים שלנו ממש לא??

הדוגמה הכי ​"בוערת" היא כמובן בבוקר. אנחנו ממהרים לעבודה והם ממש לא ממהרים למעון/גן או ביה"ס. ​לו רק יכולנו לעצור את הזמן לפעמים… כיצד אפשר להתחיל את הבוקר בנחת ובאווירה טובה??

ראשית, לעשות כל מה שניתן ערב קודם ולתת לילדים אחריות (עפ"י גילם כמובן!!) שנית, נהלו איתם את השיח!! שתפו אותם במשימות וגם בנושא העמידה בזמנים. זאת דוגמה אישית נהדרת!! בכלל (וזה נכון כמעט תמיד), שיתוף הילדים במשימות, תחושות ורגשות זה עניין מעצים. הם נהיים שותפים וזה אומר שאנחנו נותנים בהם אמון ושהם מספיק גדולים כדי להבין ולקחת אחריות. אז מה אפשר​(למשל)​

בשיח שהיה לי עם קבוצת הורים, פנתה אחת האמהות בעניין ה"מלחמות" עם המתבגר שלה ועל ההרגשה שלפעמים מרוב התשה היא פשוט מוותרת.
זה הביא אותנו לנושא התקשורת והגבולות.
"תפקידם" של הילדים שלנו לבדוק גבולות. הם בודקים אותנו בלי סוף. ואם קיבלו "לא" מהורה אחד, ינסו לפנות להורה השני. אולי שם יקבלו "כן".
מכיוון שבגיל ההתבגרות הפרופורציות לא משהו והדור הצעיר חי את הכאן ועכשיו, קשה להם מאוד להתמודד עם תסכולים.
החיים שלהם מורכבים גם ככה והם רואים את ההורים כמקום בו ניתן לבדוק (ולערער) גבולות.
אז מה עושים?