איך נדע אם הילד שלנו מפונק?

בכלל… מה ההבדל בין לספק לילד שלנו את הצרכים שלו לבין לפנק אותו יתר על המידה ובדרכנו ה"אוהבת" לפגוע בו?

אברהם מאסלו (פסיכולוג חברתי) פיתח תיאוריה המדרגת את הצרכים של האדם. הוא דיבר על כך שצרכים פיזיולוגיים הם הצרכים הבסיסיים ביותר לעומת המימוש העצמי שניתן להגיע אליו רק אם שאר הצרכים (ביטחון, שייכות ואהבה, כבוד והערכה עצמית) מתקיימים. איפה כל זה פוגש אותנו כהורים? אין ספק שנעשה הכל על מנת לספק לילדינו את כל הצרכים שלהם.

בשיח שהיה לי עם קבוצת הורים, פנתה אחת האמהות בעניין ה"מלחמות" עם המתבגר שלה ועל ההרגשה שלפעמים מרוב התשה היא פשוט מוותרת.
זה הביא אותנו לנושא התקשורת והגבולות.
"תפקידם" של הילדים שלנו לבדוק גבולות. הם בודקים אותנו בלי סוף. ואם קיבלו "לא" מהורה אחד, ינסו לפנות להורה השני. אולי שם יקבלו "כן".
מכיוון שבגיל ההתבגרות הפרופורציות לא משהו והדור הצעיר חי את הכאן ועכשיו, קשה להם מאוד להתמודד עם תסכולים.
החיים שלהם מורכבים גם ככה והם רואים את ההורים כמקום בו ניתן לבדוק (ולערער) גבולות.
אז מה עושים?

שייכות. כמה אנחנו זקוקים להיות שייכים!!
במעגלים שמקיפים אותנו – משפחה, חברים, תנועת נוער, עבודה ועוד.
במגזר הדתי (אבל כמובן שלא רק) השייכות היא גם לקהילה. קבוצת שייכות. בימים של אושר ושמחה, וגם בימים טובים פחות…
השבוע, בפעילות של תנועת הנוער של הילדים שלי ראיתי איך קבוצת שווים – בני גילם – הם חיבורים של חוויות משותפות, צרכים ואינטרסים משותפים.
כאשר הילד שלנו מתבודד, לא מזמין או הולך לחברים, נמצא הרבה שעות לבדו (בחדר או מול מסך או… כל אופציה אחרת), הוא "מוותר" (מבחירה או שלא… ) על משהו מאוד מאוד משמעותי בהוויה שלו. בקיום שלו. בהתפתחות שלו.
זה המקום לפתוח אוזניים ועיניים ו… לחפור. אף אדם לא גוזר על עצמו בדידות וחוסר שייכות. זה (כמעט) קיומי.
בגיל ההתבגרות זה יותר מועד לקרות וזה המקום שלנו להיות הכי עירוניים שאפשר . להיות עם יד על הדופק…
שיח אפקטיבי ואיכותי עם הדמויות המשמעותיות בחיינו בכלל ועם ילדינו בפרט הוא סופר חשוב! בואו נדאג לקיים אותו. וכל המרבה, הרי זה משובח.