בשיח שהיה לי עם קבוצת הורים, פנתה אחת האמהות בעניין ה"מלחמות" עם המתבגר שלה ועל ההרגשה שלפעמים מרוב התשה היא פשוט מוותרת.
זה הביא אותנו לנושא התקשורת והגבולות.
"תפקידם" של הילדים שלנו לבדוק גבולות. הם בודקים אותנו בלי סוף. ואם קיבלו "לא" מהורה אחד, ינסו לפנות להורה השני. אולי שם יקבלו "כן".
מכיוון שבגיל ההתבגרות הפרופורציות לא משהו והדור הצעיר חי את הכאן ועכשיו, קשה להם מאוד להתמודד עם תסכולים.
החיים שלהם מורכבים גם ככה והם רואים את ההורים כמקום בו ניתן לבדוק (ולערער) גבולות.
אז מה עושים?

שכנה שאלה אותי…. איך גורמים לילדים לקום? לקום בבוקר שאלתי אותה? בחופש או בזמן לימודים? בכלל. היא ענתה. שיעשו עם עצמם משהו. שירצו לעשות …
אני מבינה כל כך את הקושי. לילדים עולם משלהם. סדרי העדיפויות שונים משלנו ואם נחשוב על זה רגע… גם שלנו היה אחר משל הורינו. ילדים המון פעמים חיים את ה"כאן ועכשיו". ולכן, האתגר שלנו הוא לתווך להם את הצורך למשהו "עמוק" יותר.
אז ככה…

אני שומעת יותר ויותר על תחושה חוזרת של הורים שמרגישים שהילדים שלהם "לא סופרים אותם".
"פעם הייתי סמרטוט שולחן, היום אני סמרטוט רצפה" אומר לי הורה בקליניקה (אב לשניים). "אחרי שאמרתי להם שלא יאכלו בחדר העבודה שלי, אני רואה אותם אוכלים בכל זאת" (הורה לארבעה ילדים), או הורה אחר (בהרצאה שהעברתי) הביע קושי עם זה שהוא שולח הודעה בוואטסאפ ואפילו לא טורחים לענות לו… זה באמת מתסכל.
יכולות להיות סיבות מגוונות לתופעה הכל כך מוכרת הזאת אז
בואו נעצור לחשוב רגע… האם אנחנו "סופרים" אותם?

דין וחשבון או תקשורת מקדמת? מה ההבדל?
מה האיזון הנכון בשיח שלנו עם הילדים? האיזון בתוך השיח?
ראשית, אדגיש שאנחנו לא חייבים לילדים שלנו דין וחשבון!
לא צריך לשתף אותם במצבינו הכלכלי, על ההכנסות שלנו, על הזוגיות האינטימית שלנו ועוד.
אגב, שיח על כסף והתנהלות כספית נכונה, ממש ניתן לדבר עם הילדים (מגיל מסוים כמובן) אבל לא כדין וחשבון ולא כל הפרטים…
אנחנו רוצים ללמד את הילדים דרכי תקשורת בונה. וגם… אנחנו רוצים שיבינו שכאשר אנחנו אומרים "לא"' זה לא סתם. יש לזה סיבה/הסבר.

כשהורים מתגרשים העולם המשפחתי מתפרק.
זאת קרקע בטוחה שנשמטת מתחת לרגליים – שלנו ושל הילדים שלנו. גם כאשר האופציה הקיימת "לא משהו" בלשון המעטה, היא עדיין הידועה והמוכרת מול הלא נודע.
שאלת ה"מה יהיה" מציפה בהרבה רבדים: איפה ועם מי אגור, האם אני צריכ/ה לקחת צד, האם עדיין אוהבים אותי, אולי זה בגללי ועוד ועוד…
זה המקום, בתוך הכאוס הזה, לא לשכוח להמשיך לראות ולחוש את הילדים שלנו. לשוחח איתם, לשתף אותם.
אל תדברו מעליהם אלא איתם!!

אצלנו לא אומרים "משעמם לי"!
יציאה מהשגרה יכולה ליצור שעמום ובהמשך… גם בלבול ותסכול…
כשמתחילה חופשה כולנו יושבים (כל המשפחה) ומתכננים את הזמן. מכניסים לתכניות: זמן עם חברים, זמן עם משפחה, זמן ללימודים (משימות של החופש) וזמן שהוא רק שלנו. המשפחה הגרעינית.