ואי וואי וואי… כמה "שעות משפחה" יש בקיץ?? אינספור שעות שצריך לשרוד ולצאת מהם כך ש"יהיו נכונים" – לנו ההורים וכמובן לילדים שלנו. אוף… זה מאתגר. אז מה עושים?

ראשית, מתכננים את הזמן. מתכננים את החופשה. ואם הילדים מספיק גדולים (מגיל חמש בערך) שתפו אותם בתכניות. הפכו את המשימה הזאת למשפחתית. כאשר הילדים מעורבים בהיערכות והתכנון, זה הופך את זה ליותר שלהם. מה שמביא ליותר שיתוף פעולה…

מה קורה כשמתווסף אח/ות חדש/ה למשפחה?

איפה זה "תופס" את הגדולים יותר?? כמובן שככל שהם קטנים יותר, ככה הם "נתפסים" לא מוכנים. חשוב מאוד להכין אותם לאירוע המרגש ולספר להם על הבאות אבל לא לבנות על זה שזה "עושה את העבודה". כשזה מגיע זה מפתיע. הקטנים מאוד מתקשים לעכל שה"דבר" הזה הגיע כדי להישאר. ובכל זאת … מה ניתן לעשות?? להעצים את הגדולים ולא לפספס אותם "על הדרך". חלוקת תפקידים בין ההורים. אם האם עסוקה וטרודה סביב הרך הנולד (סביר להניח) על האבא להיות עם עין יותר ממוקדת על השאר. לא לשכוח לשאול על מה שהיה היום (ולא שאלת "שגר ושכח" של "איך היה היום?" אלא שאלות יותר ממוקדות שאגב, תמיד יותר מתאים ונכון) כמו: "עם מי שיחקת היום"? "מה אכלת בארוחת הצהרים"? "מה שימח אותך היום?" "היה משהו פחות משמח?" ועוד… הרעיון הוא לשאול שאלות ממוקדות ולא רחבות ואמורפיות… זה מראה על התעניינות יותר אמיתית וכנה.

מה קורה כשהגננת/מורה פונה אלינו עם קושי שיש לילד/ה שלנו? קושי התנהגותי/ריגשי/חברתי/לימודי …

המון קורה!! בבטן שלנו אנחנו מרגישים התכווצות… ומכיוון שהבאנו אותם לעולם ואחראים עליהם ואוהבים אותם כל כך, לעיתים זה תופס אותנו קצת לא מוכנים ולפעמים זה קצת תוקע… ואז זה נשמע ככה: "את בטוחה שזה הוא הרביץ או שילדים הציקו לו קודם?" או "את בטוחה שקשה לו להבין את החומר בכיתה או שאולי יש בעיה בשיטת ההוראה?" ועוד ועוד.

למה ארוחות משפחתיות כל כך חשובות??

בחיים של המאה ה 21, התקשורת הכמעט שולטת בחיינו היא דרך מסך – מייל, וואטסאפ, פייסבוק… כמה כבר יוצא לנו לשוחח בטלפון עם אנשים או להיפגש פנים מול פנים? להסתכל לאנשים בעיניים, לראות חיוך על הפנים או דמעה שיורדת על הלחי? היום הכל כל כך קצר וענייני. אנחנו כל הזמן ממהרים. העומס היומיומי והקיומי – משפחה, עבודה, עול כספי ועמידה ברמת חיים גבוהה – גוזלים מאיתנו כמעט את כל הכוחות. גם אנחנו צריכים קצת אוויר ו space בערב. לשמוע את השקט.

למה זה שכשאנחנו הכי ממהרים הילדים שלנו ממש לא??

הדוגמה הכי ​"בוערת" היא כמובן בבוקר. אנחנו ממהרים לעבודה והם ממש לא ממהרים למעון/גן או ביה"ס. ​לו רק יכולנו לעצור את הזמן לפעמים… כיצד אפשר להתחיל את הבוקר בנחת ובאווירה טובה??

ראשית, לעשות כל מה שניתן ערב קודם ולתת לילדים אחריות (עפ"י גילם כמובן!!) שנית, נהלו איתם את השיח!! שתפו אותם במשימות וגם בנושא העמידה בזמנים. זאת דוגמה אישית נהדרת!! בכלל (וזה נכון כמעט תמיד), שיתוף הילדים במשימות, תחושות ורגשות זה עניין מעצים. הם נהיים שותפים וזה אומר שאנחנו נותנים בהם אמון ושהם מספיק גדולים כדי להבין ולקחת אחריות. אז מה אפשר​(למשל)​

איך אנחנו יכולים לתווך לילדים שלנו את החוויות שלהם. ללמד אותם לתת לחוויות שמות/רגשות/תחושות ועוד. פשוט לשקף להם את החוויה. לחבר לה מילים ורגשות!!

קרה לי שפספסתי אירוע בבית הספר שהיה חשוב מאוד לבני הקטן. ממש לא בכוונה. התבלבלתי בשעות וכששמתי לב כבר היה מאוחר. הכאב שלי היה יותר גדול משלו. הוא "קיבל" אותי בבכי, כעס, תסכול, חוסר אונים ואני מודה…. הדמעות גם היו בעייני. חשתי את תחושותיו. חיבקתי אותו, התנצלתי אלף פעם והבעתי את הבנתי לתחושות שלו.

סוף הקיץ והחזרה ללימודים באופק הקרוב… חזרה לשגרה ולמסגרות. אני מודה שהתחושות מעורבות. ציפייה לחזרה לשגרה המבורכת. ועם זאת, חוסר הגמישות בזמנים, חזרה לריצות של החוגים, שיעורי הבית, הכנת הארוחות בבוקר וכו'. זה בא ביחד. עסקת חבילה שכזאת… החזרה למסגרות יכולה להיות מאתגרת ומלחיצה אם לא נערכים נכון ובזמן. החזרה לשעות שינה מאוזנות, לסדר יום מאורגן ועוד, הם תהליך שכדאי להתחיל לפחות שבוע לפני החזרה. זה דורש שיח משותף עם הילדים. "לדבר את זה"!! לדבר על כך שעוד…. חוזרים לעניינים. צריך להתחיל לחזור להרגלים ה"רגילים". לראות שיש כל מה שצריך לתחילת השנה: תיק מתאים, קלמרים, ספרים, מחברות כו'. אנא אל תשאירו את זה לשנייה האחרונה. זה יכול לגרום ללחצים מיותרים. כשילד מגיע מוכן לגן/ביה"ס, זה משרה עליו תחושת ביטחון. במידה וילד אמור להתחיל לנסוע לראשונה באוטובוס, צאו לתחנה ואם אפשר, עלו על האוטובוס וסעו את המסלול המיועד. הזכירו את כללי הבטיחות בחציית הכבישים, כללי ההתנהגות המצופים באוטובוס, תעשו תפריט משותף לארוחות הבוקר/צהרים וכו'. כמה שנעשה יותר הכנה, כך החזרה לשגרה תהיה נינוחה וקלה יותר. בואו נשאיר את ההפתעות לימי הולדת…

"זה לא פייר"!! מכירים את המשפט?
ממה הוא נובע? הרי לילדים שלנו יש הכל!! אבל הכל!!
מתי זה נאמר?
בדר"כ כשרוצים משהו ולא מקבלים או ביחס לאח/ות/ים/יות חבר/ה/ים/ות ותחושת חוסר שוויון או יחס לא שוויוני/הוגן .
בהנחה שלילדים שלנו לא חסר דבר – רגשית וחומרית.
אז… מה לא פייר? כלום!!
וכך גם צריך להתייחס למשפט הזה.

למה ילדים אומרים "רק רגע"? למה זה שכשמבקשים מהם משהו, הרבה פעמים הם מבקשים לדחות את הבקשה??
ברור!! כי אנחנו מפריעים להם במה שהם עושים! הם באמצע משחק, תוכנית טלוויזיה, זמן עם חברים ואנחנו מפריעים להם באמצע. וממש לא בא להם "להיכנס להתקלח", "לבוא לאכול", "לעזוב את גן השעשועים" וכו'. זה ממש לא כייף!!
ולמה זה מתחבר? לנושא השליטה.
אם חושבים על זה, ככל שהילדים שלנו יותר קטנים, כך יש להם פחות שליטה על חייהם. אנחנו מחליטים עבורם כמעט הכל.
אז איך משחררים??