מאוד חשוב לי שהילדים יזמינו אלינו חברים הביתה!!
ראשית, זה מעיד על זה שיש חברים ועוד יותר… שמתאים להם לבוא אלינו.
וגם, אני רואה זאת כהזדמנות לראות את הילד/ים שלי באינטראקציות חברתיות. איך מתייחסים אליו ואיך הוא מתייחס לאחרים.
אם הוא מוביל או מובל, משפיע או מושפע ועוד ועוד.
הזדמנות אמיתית "לפגוש" את הילדים בהקשר קצת אחר. זה חשוב.
ואז, מה קורה לגבולות, סמכות ומשמעת כשיש חברים?

שייכות. כמה אנחנו זקוקים להיות שייכים!!
במעגלים שמקיפים אותנו – משפחה, חברים, תנועת נוער, עבודה ועוד.
במגזר הדתי (אבל כמובן שלא רק) השייכות היא גם לקהילה. קבוצת שייכות. בימים של אושר ושמחה, וגם בימים טובים פחות…
השבוע, בפעילות של תנועת הנוער של הילדים שלי ראיתי איך קבוצת שווים – בני גילם – הם חיבורים של חוויות משותפות, צרכים ואינטרסים משותפים.
כאשר הילד שלנו מתבודד, לא מזמין או הולך לחברים, נמצא הרבה שעות לבדו (בחדר או מול מסך או… כל אופציה אחרת), הוא "מוותר" (מבחירה או שלא… ) על משהו מאוד מאוד משמעותי בהוויה שלו. בקיום שלו. בהתפתחות שלו.
זה המקום לפתוח אוזניים ועיניים ו… לחפור. אף אדם לא גוזר על עצמו בדידות וחוסר שייכות. זה (כמעט) קיומי.
בגיל ההתבגרות זה יותר מועד לקרות וזה המקום שלנו להיות הכי עירוניים שאפשר . להיות עם יד על הדופק…
שיח אפקטיבי ואיכותי עם הדמויות המשמעותיות בחיינו בכלל ועם ילדינו בפרט הוא סופר חשוב! בואו נדאג לקיים אותו. וכל המרבה, הרי זה משובח.

למה ילד מציק לחברים בבית הספר? לוקח להם דברים מהשולחן? וזה למרות שלא חסר לו דבר…
בכל התנהגות יש את הצד הגלוי ואת הצד הסמוי. הרבה פעמים אנחנו מתנהלים עפ"י צרכים פנימיים. הם לא תמיד מודעים אפילו לנו עצמינו.
זה הזמן לעצור ולדבר על זה. לנסות להבין את הסמוי.