מה עושים כשילד רוצה לקחת על עצמו יותר ממה שהוא יכול? מה עדיף? שיהיה ראש לשועלים או זנב לאריות?? וכיצד מתווכים לו את זה?? איך להגיד לו (אם בכלל) "זה גדול עליך" בלי להוציא לו את הרוח מהמפרשים? לקדם ולא לשבור. להגדיל ולא להקטין??

אז קודם כל, חשוב להבין מה המניעים שלו. מה דוחף/מושך אותו? למשל, נער שרוצה להיות בהקבצה/מגמה שלא נכונה עבורו. ילד שרוצה חוג מוזיקלי כשכל קשר שלו למוזיקה הוא מיקרי. חוג ספורטיבי או כל כיוון אחר… בחירה (שאנחנו רואים/מרגישים) שתביא איתה אכזבות וצער. מה עושים? מה אומרים לו??

אחריות. מילה "כבדה" משהו… מחייבת… איך מחנכים ילדים לאחריות? כיצד הילדים שלנו יכולים להיות שותפים מלאים למשימות הבית? האחריות היא ערך נילווה שאנחנו מקנים להם!! זאת, ע"י הפיכת המשימה למשהו משפחתי ולא רק של ההורים.

ואי וואי וואי… כמה "שעות משפחה" יש בקיץ?? אינספור שעות שצריך לשרוד ולצאת מהם כך ש"יהיו נכונים" – לנו ההורים וכמובן לילדים שלנו. אוף… זה מאתגר. אז מה עושים?

ראשית, מתכננים את הזמן. מתכננים את החופשה. ואם הילדים מספיק גדולים (מגיל חמש בערך) שתפו אותם בתכניות. הפכו את המשימה הזאת למשפחתית. כאשר הילדים מעורבים בהיערכות והתכנון, זה הופך את זה ליותר שלהם. מה שמביא ליותר שיתוף פעולה…

למה אחים רבים ומה תפקידינו במקרים כאלה?

אתחיל מהסוף ואציין מה לא!! לא מתפקידינו לפתור את הבעיות/מריבות שלהם!! להקשיב כן. להכיל כן. לכוון כן. אבל, אנחנו לא מגשרים ולא בוררים (אם כי לעיתים נדמה לנו שכן). יש דברים שהם שלהם ולא שלנו (כן כן! לא שלנו!!).

אז למה אחים רבים?

למה ארוחות משפחתיות כל כך חשובות??

בחיים של המאה ה 21, התקשורת הכמעט שולטת בחיינו היא דרך מסך – מייל, וואטסאפ, פייסבוק… כמה כבר יוצא לנו לשוחח בטלפון עם אנשים או להיפגש פנים מול פנים? להסתכל לאנשים בעיניים, לראות חיוך על הפנים או דמעה שיורדת על הלחי? היום הכל כל כך קצר וענייני. אנחנו כל הזמן ממהרים. העומס היומיומי והקיומי – משפחה, עבודה, עול כספי ועמידה ברמת חיים גבוהה – גוזלים מאיתנו כמעט את כל הכוחות. גם אנחנו צריכים קצת אוויר ו space בערב. לשמוע את השקט.

למה זה שכשאנחנו הכי ממהרים הילדים שלנו ממש לא??

הדוגמה הכי ​"בוערת" היא כמובן בבוקר. אנחנו ממהרים לעבודה והם ממש לא ממהרים למעון/גן או ביה"ס. ​לו רק יכולנו לעצור את הזמן לפעמים… כיצד אפשר להתחיל את הבוקר בנחת ובאווירה טובה??

ראשית, לעשות כל מה שניתן ערב קודם ולתת לילדים אחריות (עפ"י גילם כמובן!!) שנית, נהלו איתם את השיח!! שתפו אותם במשימות וגם בנושא העמידה בזמנים. זאת דוגמה אישית נהדרת!! בכלל (וזה נכון כמעט תמיד), שיתוף הילדים במשימות, תחושות ורגשות זה עניין מעצים. הם נהיים שותפים וזה אומר שאנחנו נותנים בהם אמון ושהם מספיק גדולים כדי להבין ולקחת אחריות. אז מה אפשר​(למשל)​

איך אנחנו יכולים לתווך לילדים שלנו את החוויות שלהם. ללמד אותם לתת לחוויות שמות/רגשות/תחושות ועוד. פשוט לשקף להם את החוויה. לחבר לה מילים ורגשות!!

קרה לי שפספסתי אירוע בבית הספר שהיה חשוב מאוד לבני הקטן. ממש לא בכוונה. התבלבלתי בשעות וכששמתי לב כבר היה מאוחר. הכאב שלי היה יותר גדול משלו. הוא "קיבל" אותי בבכי, כעס, תסכול, חוסר אונים ואני מודה…. הדמעות גם היו בעייני. חשתי את תחושותיו. חיבקתי אותו, התנצלתי אלף פעם והבעתי את הבנתי לתחושות שלו.

אח שלי עוסק בספורט על בסיס קבוע. מעבר להיותו מהנדס בחברה גדולה, הוא רוכב על אופניים, שוחה, רץ ואפילו עושה סקי כשאפשר. מיותר לציין שאני מעריצה אותו על כוח הרצון, ההתמדה והדבקות במטרה שהם נר לרגליו.
הבת שלו, ילדה מהממת בכיתה ב' משתתפת בטריאתלונים!!
איך עושים את זה? איך מנחילים לילדים שלנו את מה שחשוב לנו??
דוגמה אישית!!

שכנה שאלה אותי…. איך גורמים לילדים לקום? לקום בבוקר שאלתי אותה? בחופש או בזמן לימודים? בכלל. היא ענתה. שיעשו עם עצמם משהו. שירצו לעשות …
אני מבינה כל כך את הקושי. לילדים עולם משלהם. סדרי העדיפויות שונים משלנו ואם נחשוב על זה רגע… גם שלנו היה אחר משל הורינו. ילדים המון פעמים חיים את ה"כאן ועכשיו". ולכן, האתגר שלנו הוא לתווך להם את הצורך למשהו "עמוק" יותר.
אז ככה…

אצלנו לא אומרים "משעמם לי"!
יציאה מהשגרה יכולה ליצור שעמום ובהמשך… גם בלבול ותסכול…
כשמתחילה חופשה כולנו יושבים (כל המשפחה) ומתכננים את הזמן. מכניסים לתכניות: זמן עם חברים, זמן עם משפחה, זמן ללימודים (משימות של החופש) וזמן שהוא רק שלנו. המשפחה הגרעינית.