למה בני הנוער מורדים? מאיפה נובע הצורך הזה ולמה אנחנו "אשמים"?

אחד הקשיים שהורים למתבגרים מעלים פעם אחר פעם זה עניין המרדנות של ילדם. זה יכול להיות ברבדים שונים – חוסר למידה, פגיעה או זלזול בערכים של המשפחה, בדיקת גבולות הקבלה וההכלה שלנו כהורים ועוד.

למה הם עושים את זה?? מה ה"קטע" שלהם? תאורטיקנים רבים מתייחסים לתקופה הזאת כתקופה של גיבוש זהות ובניית העצמאות האישית. תקופה של היפרדות מההורים ועמידה על הרגלים בזכות עצמי. אם כי בפועל לוקח עוד כמה שנים עד שזה בא לידי ביטוי בפועל – יציאה מהבית, נישואים, בניית קריירה וכו' אך הניצנים של זה מתחילים כבר בשלב הזה.

אחריות. מילה "כבדה" משהו… מחייבת… איך מחנכים ילדים לאחריות? כיצד הילדים שלנו יכולים להיות שותפים מלאים למשימות הבית? האחריות היא ערך נילווה שאנחנו מקנים להם!! זאת, ע"י הפיכת המשימה למשהו משפחתי ולא רק של ההורים.

למה ארוחות משפחתיות כל כך חשובות??

בחיים של המאה ה 21, התקשורת הכמעט שולטת בחיינו היא דרך מסך – מייל, וואטסאפ, פייסבוק… כמה כבר יוצא לנו לשוחח בטלפון עם אנשים או להיפגש פנים מול פנים? להסתכל לאנשים בעיניים, לראות חיוך על הפנים או דמעה שיורדת על הלחי? היום הכל כל כך קצר וענייני. אנחנו כל הזמן ממהרים. העומס היומיומי והקיומי – משפחה, עבודה, עול כספי ועמידה ברמת חיים גבוהה – גוזלים מאיתנו כמעט את כל הכוחות. גם אנחנו צריכים קצת אוויר ו space בערב. לשמוע את השקט.

איך אנחנו יכולים לתווך לילדים שלנו את החוויות שלהם. ללמד אותם לתת לחוויות שמות/רגשות/תחושות ועוד. פשוט לשקף להם את החוויה. לחבר לה מילים ורגשות!!

קרה לי שפספסתי אירוע בבית הספר שהיה חשוב מאוד לבני הקטן. ממש לא בכוונה. התבלבלתי בשעות וכששמתי לב כבר היה מאוחר. הכאב שלי היה יותר גדול משלו. הוא "קיבל" אותי בבכי, כעס, תסכול, חוסר אונים ואני מודה…. הדמעות גם היו בעייני. חשתי את תחושותיו. חיבקתי אותו, התנצלתי אלף פעם והבעתי את הבנתי לתחושות שלו.

אח שלי עוסק בספורט על בסיס קבוע. מעבר להיותו מהנדס בחברה גדולה, הוא רוכב על אופניים, שוחה, רץ ואפילו עושה סקי כשאפשר. מיותר לציין שאני מעריצה אותו על כוח הרצון, ההתמדה והדבקות במטרה שהם נר לרגליו.
הבת שלו, ילדה מהממת בכיתה ב' משתתפת בטריאתלונים!!
איך עושים את זה? איך מנחילים לילדים שלנו את מה שחשוב לנו??
דוגמה אישית!!

כבני אדם אנחנו לא חפים מטעויות… זה מה שהופך אותנו לאנושיים. לבני אדם.
אז מה קורה ואיך נוהגים כשטועים מול הילדים? (וכמובן לא רק)… פשוט מתנצלים!!
ומה הילדים לומדים מיזה? המון!!!
הם לומדים מאיתנו שגם אנחנו בני אדם ושגם אנחנו טועים. הם לומדים מאיתנו ש"מותר" להתנצל וזה לא אומר שאנחנו חלשים או פראיירים… ההפך ובגדול!!
אנחנו מלמדים אותם שלדעת להתנצל ולקחת אחריות זאת חוזקה ועוצמה.
שכשבטעות נתתי למישהו מכה בגן כשעברתי לידו וכואב לו, אפשר לגשת אליו, לשאול לשלומו ולהגיד סליחה. כשאני מאחר לחוג ומפריע לשאר הקבוצה כשאני נכנס, אפשר להגיד סליחה. כשזרקתי את הכדור ובטעות הוא פגע בילד אחר, אפשר לגשת אליו ולהגיד סליחה!!
כמה פשוט וככה חשוב!!

בשבוע שעבר, כשנסעתי ברכבת ישבו מולי אם וביתה בת ה 10 חודשים שנשנשה על ברוקלי. כן כן, לא טעיתי… ברוקולי. למחרת, נכנסתי להנחות ילדים בכיתה ה. בהפסקת ארוחת הבוקר שלהם, הם פתחו במבה, ביסלי ועוד סוגי חטיפים… הצילו. למה?
אז… איך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לאכול בריא?

באחת הכיתות שהנחיתי, אחד הילדים העיר הערה גזענית לילד אחר. הוא ירד על העדה שלו. כאשר אמרתי שלא מקובלת עלי שום אמירה גזענית, הילד שאליו הופנתה האמירה אמר "זה בסדר, גם בבית אנחנו צוחקים על עצמינו". נדהמתי!!
כהורים, כל כך חשוב לנו להצמיח את הילדים שלנו ולהקנות להם ביטחון בעצמם ובסביבה שלהם. ואז… לפעמים במשפט אחד אנחנו הורסים לעצמנו…
זה מחזיר אותי לדוגמה האישית!
איך שנתייחס אל עצמינו, וכמובן לילדינו, כך הם "יצאו לעולם". זה נכון בכל דבר הקשור להורות שלנו. "כבוד" היא מילת מפתח!!