מה גורם להתקפי זעם אצל ילדים? חשבתם על זה פעם?

בכלל…. כשילד (וגם אנחנו) מתנהג כפי שהוא מתנהג, יש לזה סיבה. מה הוא אומר לנו בדרכו? איפה זה פוגש אותנו וכיצד עלינו לנהוג?

כהורים, שרוצים למנוע מהילדים שלנו חוויות לא טובות, נעשה כל מה שביכולתנו כדי להרגיע, לנחם, ולהקל ברגע של מצוקה. אך אם נחשוב על זה לרגע…. האם נתנו אקמול על מנת לשכך את הכאב הרגעי או שבאמת פתרנו בעיה?

למה בכלל יש (לילדים) התקפי זעם? ממה זה נובע? אם ננסה להבין זאת, נגיע לשני מוקדים עיקריים: תחרות ותסכול (מול אחי הגדול/קטן, בכיתה ועוד) וציפיות לא ממומשות (רציתי ולא קבלתי, קיוויתי והתאכזבתי ועוד).

מה כל כך מקשה עלינו להתמודד עם החולשות של הילדים שלנו? הרי לכל אחד (כן!! לכל אחד!!) יש חוזקות וכמובן גם חולשות.

כשהילד שלנו מגיע הביתה עם תעודה נפלאה, יצירה מיוחדת שעשה או ניצח בתחרות וחזר עם מדליה נוצצת גם אנחנו נוצצים… אז למה פנינו נופלות כאשר מגיע הטלפון מהמורה, כאשר יש "סכסוך חברים" בגינה השכונתית או כאשר המורה למוזיקה מתקשרת להגיד ששוב הוא לא התאמן… איפה כל זה פוגש אותנו ההורים? מיד אנחנו שואלים את עצמינו במה טעינו? מה עשינו לא נכון? כל הזמן אנחנו עסוקים בחינוך ילדינו אז למה כך הם מתנהגים? ואז גם עולה השאלה (איך לא?), אנחנו נותנים להם כל כך הרבה וככה הם מחזירים לנו??

כמה פעמים שמענו בילדותינו את המשפט "יש לך פוטנציאל ואת/ה לא ממש/ת אותו"? אוף, כמה שהמשפט הזה מעצבן!! האם ילד שלא קם בבוקר או לא משקיע בלימודים הוא עצלן? האם ילד שמכה הוא ילד אלים? האם ילד שפוגע בחבריו הוא לא רגיש או תוקפן? אז זהו שלא!!!

כאשר ילד אינו מתנהג באופן המצופה ממנו או בדרך פוגענית, בדרכו, הוא אומר לנו משהו. התנהגות היא סימפטום של רגש או קושי לא תכונה או אופי. כאשר אנחנו מתייגים ואומרים לילד שהוא עצלן, אלים או לא רגיש (או כל תואר "מחמיא" אחר) אנחנו מקבעים את ה"סטטוס" שלו. מתייגים את ה"תואר" שלו!! קודם כל אצל הילד אבל גם אצלנו. מישם הדרך להיות אכן כזה היא קצרה.

למה ילד מציק לחברים בבית הספר? לוקח להם דברים מהשולחן? וזה למרות שלא חסר לו דבר…
בכל התנהגות יש את הצד הגלוי ואת הצד הסמוי. הרבה פעמים אנחנו מתנהלים עפ"י צרכים פנימיים. הם לא תמיד מודעים אפילו לנו עצמינו.
זה הזמן לעצור ולדבר על זה. לנסות להבין את הסמוי.