מה גורם להתקפי זעם אצל ילדים? חשבתם על זה פעם?

בכלל…. כשילד (וגם אנחנו) מתנהג כפי שהוא מתנהג, יש לזה סיבה. מה הוא אומר לנו בדרכו? איפה זה פוגש אותנו וכיצד עלינו לנהוג?

כהורים, שרוצים למנוע מהילדים שלנו חוויות לא טובות, נעשה כל מה שביכולתנו כדי להרגיע, לנחם, ולהקל ברגע של מצוקה. אך אם נחשוב על זה לרגע…. האם נתנו אקמול על מנת לשכך את הכאב הרגעי או שבאמת פתרנו בעיה?

למה בכלל יש (לילדים) התקפי זעם? ממה זה נובע? אם ננסה להבין זאת, נגיע לשני מוקדים עיקריים: תחרות ותסכול (מול אחי הגדול/קטן, בכיתה ועוד) וציפיות לא ממומשות (רציתי ולא קבלתי, קיוויתי והתאכזבתי ועוד).

איך נדע אם הילד שלנו מפונק?

בכלל… מה ההבדל בין לספק לילד שלנו את הצרכים שלו לבין לפנק אותו יתר על המידה ובדרכנו ה"אוהבת" לפגוע בו?

אברהם מאסלו (פסיכולוג חברתי) פיתח תיאוריה המדרגת את הצרכים של האדם. הוא דיבר על כך שצרכים פיזיולוגיים הם הצרכים הבסיסיים ביותר לעומת המימוש העצמי שניתן להגיע אליו רק אם שאר הצרכים (ביטחון, שייכות ואהבה, כבוד והערכה עצמית) מתקיימים. איפה כל זה פוגש אותנו כהורים? אין ספק שנעשה הכל על מנת לספק לילדינו את כל הצרכים שלהם.

למה בני הנוער מורדים? מאיפה נובע הצורך הזה ולמה אנחנו "אשמים"?

אחד הקשיים שהורים למתבגרים מעלים פעם אחר פעם זה עניין המרדנות של ילדם. זה יכול להיות ברבדים שונים – חוסר למידה, פגיעה או זלזול בערכים של המשפחה, בדיקת גבולות הקבלה וההכלה שלנו כהורים ועוד.

למה הם עושים את זה?? מה ה"קטע" שלהם? תאורטיקנים רבים מתייחסים לתקופה הזאת כתקופה של גיבוש זהות ובניית העצמאות האישית. תקופה של היפרדות מההורים ועמידה על הרגלים בזכות עצמי. אם כי בפועל לוקח עוד כמה שנים עד שזה בא לידי ביטוי בפועל – יציאה מהבית, נישואים, בניית קריירה וכו' אך הניצנים של זה מתחילים כבר בשלב הזה.

לאחרונה התקיים דיון באחת מקבוצות הפייסבוק על הגיל שבו כדאי לתת טלפון לילד שלנו.. מתי באמת??

בשיח הזה אני מוצאת את עצמי קצת כמו טוביה החולב. מצד שני ומצד שני…. כל כך הרבה צדדים יש לדיון הזה. הרי היום הטלפון הנייד משמש לכל כך הרבה דברים מעבר לטלפון. מידע מכל סוג שבעולם, רשתות חברתיות, חיבור לחבר'ה, סטאטוס ועוד ועוד. ולא פחות חשוב… אני יכולה תמיד לדעת איפה הבן/בת שלי נמצא. מרגיע ולא פחות חשוב.

מאוד חשוב לי שהילדים יזמינו אלינו חברים הביתה!!
ראשית, זה מעיד על זה שיש חברים ועוד יותר… שמתאים להם לבוא אלינו.
וגם, אני רואה זאת כהזדמנות לראות את הילד/ים שלי באינטראקציות חברתיות. איך מתייחסים אליו ואיך הוא מתייחס לאחרים.
אם הוא מוביל או מובל, משפיע או מושפע ועוד ועוד.
הזדמנות אמיתית "לפגוש" את הילדים בהקשר קצת אחר. זה חשוב.
ואז, מה קורה לגבולות, סמכות ומשמעת כשיש חברים?

מה קורה לגבולות בקיץ בימים שבהם ניראה שהאיזון בבית מתערער… בימים שבהם הכללים מקבלים "מקום" קצת אחר?
אז בגדול… הגבולות נשארים! השינוי הוא במיקום שלהם.
כיצד זה מתבטא:
אין ויכוח לגבי הצורך בשעות שינה. השאלה היא שעות ההליכה לישון וההשכמה.
אין ויכוח בעניין הגבלת שעות המסך. השאלה היא התדירות ואורך השעות.
אין ויכוח לגבי תחומי האחריות של הילדים בבית. השאלה היא מהם ואיך זה בא
לידי ביטוי "בחופשת" הקיץ.

כל הזמן מדברים על זה שפינוק יתר הוא לא טוב.
אז מה זה אומר? שבכלל אי אפשר לפנק?? ואם כן, אז מה המינונים??
אז קודם כל…. ברור שמותר לפנק. זה אפילו מבורך השאלה היא איך וכמה.
אני מסכימה עם זה שפינוק יתר מזיק. ופינוק נמדד עפ"י הנורמות המורגלות בבית. יש ילד שיקבל גלידה וירגיש שפינקנו אותו ויש ילד שיקבל לונה פארק ויתאכזב.
כרגיל, מה שאנחנו מרגילים את הילדים שלנו זה מה שהם יכירו וידעו להעריך. אם השיח המשפחתי כולל גבולות ומסגרת ברורה, אין כמו פינוק על מנת לפרגן ולתת הרגשה טובה.
וזאת מטרת הפינוק. לתת הרגשה טובה. זה לא פיצוי ולא תרופה "לריפוי" רגשי אשם שלנו.
אגב, אם פינוק הוא דרך חיים ולא משהו מיוחד, הוא מאבד את ערכו.

אמא שלי תמיד מספרת לנו (הילדים שלה) שכשאנחנו (ההורים של הנכדים שלה) מגיעים אליה כדי לאסוף אותם (אחרי שעשתה עליהם בייביסיטר) אז מתחילות ההצגות.
"הם היו נהדרים עד שהגעתם…." היא אומרת.
למה זה קורה? למה זה שאנחנו זוכים ל"יחס מיוחד"?
פשוט מאוד…. בדיקת גבולות!!
איזה גבולות? בעיקר אהבה והכלה.