תקופת הקיץ מאופיינת לא פעם במעברים. מעברי דירה, מעברים בין מוסדות חינוך (מהגן לבית הספר, מהיסודי לחטיבה וכו'), התחלת חוגים חדשים ועוד. איך מכינים ילד לשינוי משמעותי? אתחיל ואומר שאי וודאות הוא מקור חרדה לא מבוטל. כאשר מדברים על השינוי הקרב, מספרים עליו ונותנים מקום לשאלות והבעת רגשות, זה מפחית חרדה. זה "שם את הדברים על השולחן" ומייצר הזדמנויות לשיח. זה הופך את הנושא ללגיטימי.

איך אנחנו יכולים לתווך לילדים שלנו את החוויות שלהם. ללמד אותם לתת לחוויות שמות/רגשות/תחושות ועוד. פשוט לשקף להם את החוויה. לחבר לה מילים ורגשות!!

קרה לי שפספסתי אירוע בבית הספר שהיה חשוב מאוד לבני הקטן. ממש לא בכוונה. התבלבלתי בשעות וכששמתי לב כבר היה מאוחר. הכאב שלי היה יותר גדול משלו. הוא "קיבל" אותי בבכי, כעס, תסכול, חוסר אונים ואני מודה…. הדמעות גם היו בעייני. חשתי את תחושותיו. חיבקתי אותו, התנצלתי אלף פעם והבעתי את הבנתי לתחושות שלו.

למה ילדים אומרים "רק רגע"? למה זה שכשמבקשים מהם משהו, הרבה פעמים הם מבקשים לדחות את הבקשה??
ברור!! כי אנחנו מפריעים להם במה שהם עושים! הם באמצע משחק, תוכנית טלוויזיה, זמן עם חברים ואנחנו מפריעים להם באמצע. וממש לא בא להם "להיכנס להתקלח", "לבוא לאכול", "לעזוב את גן השעשועים" וכו'. זה ממש לא כייף!!
ולמה זה מתחבר? לנושא השליטה.
אם חושבים על זה, ככל שהילדים שלנו יותר קטנים, כך יש להם פחות שליטה על חייהם. אנחנו מחליטים עבורם כמעט הכל.
אז איך משחררים??

שכנה שאלה אותי…. איך גורמים לילדים לקום? לקום בבוקר שאלתי אותה? בחופש או בזמן לימודים? בכלל. היא ענתה. שיעשו עם עצמם משהו. שירצו לעשות …
אני מבינה כל כך את הקושי. לילדים עולם משלהם. סדרי העדיפויות שונים משלנו ואם נחשוב על זה רגע… גם שלנו היה אחר משל הורינו. ילדים המון פעמים חיים את ה"כאן ועכשיו". ולכן, האתגר שלנו הוא לתווך להם את הצורך למשהו "עמוק" יותר.
אז ככה…

אני שומעת יותר ויותר על תחושה חוזרת של הורים שמרגישים שהילדים שלהם "לא סופרים אותם".
"פעם הייתי סמרטוט שולחן, היום אני סמרטוט רצפה" אומר לי הורה בקליניקה (אב לשניים). "אחרי שאמרתי להם שלא יאכלו בחדר העבודה שלי, אני רואה אותם אוכלים בכל זאת" (הורה לארבעה ילדים), או הורה אחר (בהרצאה שהעברתי) הביע קושי עם זה שהוא שולח הודעה בוואטסאפ ואפילו לא טורחים לענות לו… זה באמת מתסכל.
יכולות להיות סיבות מגוונות לתופעה הכל כך מוכרת הזאת אז
בואו נעצור לחשוב רגע… האם אנחנו "סופרים" אותם?

דין וחשבון או תקשורת מקדמת? מה ההבדל?
מה האיזון הנכון בשיח שלנו עם הילדים? האיזון בתוך השיח?
ראשית, אדגיש שאנחנו לא חייבים לילדים שלנו דין וחשבון!
לא צריך לשתף אותם במצבינו הכלכלי, על ההכנסות שלנו, על הזוגיות האינטימית שלנו ועוד.
אגב, שיח על כסף והתנהלות כספית נכונה, ממש ניתן לדבר עם הילדים (מגיל מסוים כמובן) אבל לא כדין וחשבון ולא כל הפרטים…
אנחנו רוצים ללמד את הילדים דרכי תקשורת בונה. וגם… אנחנו רוצים שיבינו שכאשר אנחנו אומרים "לא"' זה לא סתם. יש לזה סיבה/הסבר.