מה עושים כשילד רוצה לקחת על עצמו יותר ממה שהוא יכול? מה עדיף? שיהיה ראש לשועלים או זנב לאריות?? וכיצד מתווכים לו את זה?? איך להגיד לו (אם בכלל) "זה גדול עליך" בלי להוציא לו את הרוח מהמפרשים? לקדם ולא לשבור. להגדיל ולא להקטין??

אז קודם כל, חשוב להבין מה המניעים שלו. מה דוחף/מושך אותו? למשל, נער שרוצה להיות בהקבצה/מגמה שלא נכונה עבורו. ילד שרוצה חוג מוזיקלי כשכל קשר שלו למוזיקה הוא מיקרי. חוג ספורטיבי או כל כיוון אחר… בחירה (שאנחנו רואים/מרגישים) שתביא איתה אכזבות וצער. מה עושים? מה אומרים לו??

אחריות. מילה "כבדה" משהו… מחייבת… איך מחנכים ילדים לאחריות? כיצד הילדים שלנו יכולים להיות שותפים מלאים למשימות הבית? האחריות היא ערך נילווה שאנחנו מקנים להם!! זאת, ע"י הפיכת המשימה למשהו משפחתי ולא רק של ההורים.

למה זה שכשאנחנו הכי ממהרים הילדים שלנו ממש לא??

הדוגמה הכי ​"בוערת" היא כמובן בבוקר. אנחנו ממהרים לעבודה והם ממש לא ממהרים למעון/גן או ביה"ס. ​לו רק יכולנו לעצור את הזמן לפעמים… כיצד אפשר להתחיל את הבוקר בנחת ובאווירה טובה??

ראשית, לעשות כל מה שניתן ערב קודם ולתת לילדים אחריות (עפ"י גילם כמובן!!) שנית, נהלו איתם את השיח!! שתפו אותם במשימות וגם בנושא העמידה בזמנים. זאת דוגמה אישית נהדרת!! בכלל (וזה נכון כמעט תמיד), שיתוף הילדים במשימות, תחושות ורגשות זה עניין מעצים. הם נהיים שותפים וזה אומר שאנחנו נותנים בהם אמון ושהם מספיק גדולים כדי להבין ולקחת אחריות. אז מה אפשר​(למשל)​

לאחרונה קיימתי שיח עם הורים על תפקידם של ילדים בארגון וסידור הבית. ממתי אפשר לתת להם אחריות ולהכניס אותם לתוך מערכת המשימות בבית?
תשובתי (העיקשת) היא שילדים שמחים ואף אוהבים להיות חלק מכל העניין.
איך יכול להיות? מי אוהב לשטוף כלים או לפנות את הזבל??

"הם כל עולמי" "אעשה הכל בשביל הילדים שלי" נשמע מוכר? ברור!!

נשאלתי איך יודעים את הגבול בין להיות שם עבורם לבין לתת להם לעשות בעצמם. להתמודד.

הנחת הפתיחה שלי היא לתת להם להתמודד. לתת להם הרגשה שהם מסוגלים מחד (כמובן באופן מותאם לגיל) ושהם לא לבד מאידך. כאשר הילד שלי רוצה או צריך לעשות משהו, רק ע"י הבעת אמון ואמירה ברורה שאני סומכת עליו, הוא ילמד את היכולות שלו.