כשהייתי קטנה .. ניראה לי בסוף כיתה ב', הגיע אלינו ילד חדש.

ילד מלא אנרגיות. עיניים כחולות. ואני, התאהבתי מיד. הלב שלי נשבה בשלו והוא אפילו לא ידע…

לאחרונה סיפר לי אדם יקר שלבן שלו – בגיל יסודי- יש Crush על ילדה מהכיתה שלו. והיא (מן הסתם) אפילו לא מודעת על מה שעובר עליו.

זה התחבר לי בקשר ישיר לזוג הורים שזכיתי ללוות לאחרונה שסיפרו שהבן שלהם (שהתחיל כיתה ו') מרגיש לא בעניינים כי כבר יש זוגות בכיתה ולו אין

אז בואו נדבר על זה רגע…

רגשות מכל הסוגים מלווים אותנו תמיד. אהבה/התאהבות הן חלק מקשת הרגשות. רגשות, יכולים להציף אותנו ומה שחשוב תמיד, הוא לתת להם מקום וללמד את הילדים שלנו איך להביע ולהתמודד איתם. גם כשזה כעס, תסכול, כאב, אכזבה וכו'..

אולי זה המקום להדגיש שכל סוג של רגש הוא לגיטמי ומקובל. זאת הדרך להתמודד איתו, שלעיתים מצריך מאיתנו תיווך והכוונה. נכון שבגיל יסודי, לא "ממשים את האהבה" כמו בעולם הגדולים (כי יש פה עניין של בשלות ריגשית והתפתחותית) אבל אהבה היא תחושה נהדרת ויש לה מקום בכל גיל.

אגב, חשוב לי להדגיש שחבר.ה בגיל יסודי (ואפילו חט"ב) הוא ממש לא Must? אני אפילו מרשה לעצמי להגיד שעדיף בלי. חברות היא נהדרת. "רומנטיקה" בגיל יסודי היא בוסרית לחלוטין!!

אז מה כן? לעודד/לאפשר פעילות משותפת. למשל, להזמין אותה/אותו אליכם הביתה. אחרי הכל, מדובר בילדים. כל פעילות/משחק (שמותאמת גיל כמובן) מתקבלים בברכה. מעבר לזה, אמפתיה ורגישות. וכרגיל, כמו כמעט כל סוגיה הורית, לתת מקום ולעודד את השיח.

לעיתים, כל מה שהילד שלנו צריך זה שנקשיב לו ונראה לו שאנחנו איתו. מבינים, תומכים, "מרגישים אותו". זה הכל וזה לא מעט בכלל.

ומה לא?? לא לצחוק עליו/עליה. מבחינתם זה סופר רציני!!!

וגם, אין מה להיכנס ללחץ או להתרגש… זה לא מעיד בשום צורה על חיי האהבה שלהם בעתיד…

חזרה לשגרה.

לשעות שינה הגיוניות, לקימה מוקדמת בבוקר, שיעורי בית… בקיצור, מסגרת.

יש אנחת רווחה עם חזרתה של השפיות לחיינו יחד עם מחשבות שמלוות אותנו לקראת השנה החדשה.

איך יהיה להם? תקווה גדולה שהגננת/מחנכת ייטיבו איתם, שלא יהיה קשה חברתית ועוד ועוד ועוד ..

אם היו משלמים לנו על כל דאגה על הילדים שלנו, לא היינו צריכים לקחת משכנתא…

אז איך מקלים עליהם ועלינו?

תארו לעצמכם שהפסיכולוגיה היתה רואה בנו את החוזקות והכוחות שלנו. שהיא לא היתה מתעסקת במה ש"מקולקל וצריך לתקן" אלא בכל מה ש"עובד" אצלינו.

וואו. כמה זה היה מעצים אותנו. כמה זה היה נותן לנו כוח. כמה זה היה מחזק את החוסן הנפשי שלנו וגורם לנו להיות מאושרים יותר.

לא רק אנחנו אלא גם הקרובים אלינו. בן.ת הזוג, הילדים…

אז זהו!! שהפסיכולוגיה הזאת כבר קיימת והיא נקראת "הפסיכולוגיה החיובית". היא פותחה ע"י פסיכולוג בשם סליגמן בסוף המאה הקודמת.

באחד הבקרים, לפני מספר שבועות, הבן שלי (בכיתה ז') שיתף אותי שהוא מקבל תמונות וסרטונים פורנוגרפיים בחלק מקבוצות הוואטסאפ שלו.

מבירור קצר הבנתי שלא מדובר בקבוצות הרגילות – של הכיתה או של חברים קרובים – אלא קבוצות גדולות. ארציות. כאלה שנכנסים אליהן כדי להיות בעוד קבוצות. גם אם לא ממש מכירים שם כמעט אף אחד. (זה נושא לפוסט אחר)…

חתונה. אושר עילאי ואז…. ילדים.

מי בכלל חושב על הסוגיות שיגיעו לפתחנו בנושא של חינוך ילדים?

וגם אם כן, הרבה מאוד סוגיות "נולדות" רק אחרי שהילדים מגיעים.

הגישות החינוכיות שלנו צומחות אתנו וגם משתנות ומתגבשות לאורך השנים. באופן טבעי, יכולים להיות חילוקי דעות. ואם אדייק, תמיד יש חילוקי דעות. אנחנו אנשים שונים (כמה אוהבים ומאוחדים שנהיה) ומדובר בחשוב לנו מכל. הילדים שלנו.

אז מה עושים?

זכיתי להיות אמא לארבעה.

הגדול בן 19 ואחריו, 3 מתבגרים (נושא לפוסט בפני עצמו).

אני מודה, שההורות לגדולים היא חדשה עבורי ואני מגייסת את הכלים שיש לי על מנת להבין מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה.

מוזר הדבר שבמסמכים רשמיים רשומים רק 3 מילדיי. משום מה, הרשויות כבר לא מכירות בו כבן שלי.

הזוי. הוא עדיין גר בבית. ניזון משולחננו וגם מארנקינו…

"יה הומו"!

אוף, כמה אני שומעת את זה בקרב ילדים בכיתות בהם אני מנחה. כל פעם, אני לא מוותרת, ואומרת וחוזרת ואומרת שהומו זה לא מילת גנאי או קללה.

כולנו נבראנו בצלם אלוהים. הם, אני וכל מי שסביבנו. דתיים וחילונים, יהודים ואלה שאינם, בעדות ובדתות השונות. כולם.

לא פעם שואלים אותי הורים בקליניקה איך אגיב אם אחד מילדיי יבחר לא להיות דתי. אני עונה (לפעמים לתדהמתם) שמה שחשוב לי שילדיי יהיו אנשים טובים. שידעו לתת לעולם ולעשות טוב. שיהיו רגישים לסובבים אותם. זהו.

כל הורה רוצה שילדיו ילכו בדרכו אך החד מיניות אינה בחירה!

משפחה אחת. מספר ילדים. כל אחד עולם ומלואו.

משפחה שאני מכירה. נער בחטיבה שהומלץ לו להתחיל תואר ראשון וילדה שעולה לחטיבה וההמלצה היא לשבץ אותה בכיתה קטנה.

כיצד נותנים מענה, ליווי והכלה לילדים כל כך שונים בבית?

"אני לא יכולה כרגע לדבר אבל כותבת. עוברים עלי ימים לא פשוטים בכלל. עובר עלי סערת רגשות…. אני אפילו לא יודעת מה עובר עלי… גם כל הזמן שאני בבית ולא יוצאת כמעט מהבית ולא כל כך נהנית זה מאוד משפיע עלי… "

קטע ממכתבה של נערה (גיל חטיבה לאמא שלה) בשבוע האחרון.

התקופה הזאת מאוד מאתגרת ומחובתנו כהורים להיות עם יד על הדופק. הילדים יוצאים מאוד מעט מהבית. הצוות החינוכי של בית הספר – יהיה טוב ככל שיהיה – רואה אותם בזום. מרחוק. מעבר לריבועים השחורים. הריחוק גדול ולא פשוט. אנחנו יוצאים. חלקנו עובדים מחוץ לבית. הולכים לסופר. ל"סידורים" כאלה ואחרים. חלק מילדינו בבית כבר תקופה כל כך ארוכה. סוג של כלא… אומנם בתנאים מעולים: פנסיון מלא, מקרר צמוד, אפשר לקום קצת יותר מאוחר, לא צריכים לנסוע באוטובוס, יכולים להישאר בנעלי בית ועוד ועוד אבל תחושת הבדידות הולכת ומזדחלת לה עמוק עמוק.