כוחן של מילים!

יותר ויותר אני שומעת על אלימות סביבי.

נערה שעברה חרם, ילד שהגיע לפגישה עם חברים ועבר התעללות קשה ואלימה….

כשאני רואה מידי פעם את ההתכתבויות בוואטסאפ של הילדים שלי (זה נדיר. באמת!) אני מזדעזעת.

לא יודעת מה יותר קשה, המדבקות וה GIFים שעוברים בין החברים או קהות החושים של הבנת הקושי הגדול של התכנים.

ילד שתולה את עצמו עם גליל נייר טואלט, גבר שזורק פח אשפה ענק על בת זוגו ברחוב, אמירות פוגעניות….. מה לא?

ובבתי הספר שבהם אני מבקרת אפשר כל פעם לשמוע "מחמאה" שבדר"כ מתחילה ב"יאאאאא". יא טיפש, יא מטומטם, יא שמנה. יא מכוערת וכמובן "יא הומו" (כתבתי על זה פוסט נפרד).

אני מזמינה את כולנו רגע לעצור ולחשוב על השפה שלנו: "אני שרופה עליו", "אני חולה עליה", "אני מתה עליה"…כשאני שואלת את הילדים איך היה התשובות הן: "היה כייף רצח", "היה קטלני" ואני מנסה להבין אם החוויה היתה טובה או לא. אותי רצח וקטלני לא פוגש בטוב. אני מודה.

ואז, המרחק בין המילים למעשים נהיה יותר ויותר קצר. המילים "אני אדקור אותך" באים לידי ביטוי בפאב או כשמישהו עוקף אותך בכביש.

ואני שואלת את עצמי מה הגבול? מה מפריד בין מילים למעשים?

אני מודה שאני דואגת. גיל המתאבדים הולך ויורד. גיל הפוגעים… גם.

זה לא במגזר מסוים או חברה מסוימת. זה בכל מקום!

אנחנו רואים את התוקפנות בבתי החולים, בלשכות הרווחה ו…. תלמידים שמפעילים אלימות על המורים שלהם.

מדהים ומפחיד ההבנה עד כמה מילים מייצרות מציאות.

כל פעם שאני שומעת מישהו ש"שרוף" על מישהו אחר אני מדמיינת מישהו מפוחם. ולמה אי אפשר להיות "בריא" על מישהו?

אם רק היינו מצליחים לשנות את השפה שלנו, אני בטוחה שגם האלימות הפיזית היתה יורדת פלאים.

ובהורות שלנו, כמעט הכל מתחיל מדוגמא אישית! בדוק!!

בואו פשוט נהיה טובים אחד אל השני. לא יותר..

תכלס, מה אכפת לנו לנסות?


נידוי ודחיה חברתית בגיל ההתבגרות – כמה נפוץ, כמה קשה…

לאחרונה, בתוך תהליך של הנחיית הורים, מספרת לי אם שהנער המתבגר שלה עבר חוויה מאוד לא פשוטה מול החברים שלו.

החברים תיאמו להיפגש וחלק מהילדים לא רצו שהוא יבוא. הם אפילו עשו מישאל ביניהם כדי לחוש את הלך הרוח בקבוצה.

לבסוף, הוחלט שהנער יוכל להצטרף לאותו בילוי מתוכנן.

חברים קרובים של הנער שיתפו אותו במה שקרה. מה שכמובן פגע בו מאוד ובאמון שלו בבני גילו.

הסיפור קרה בתחילת החופש הגדול. עבר יותר מחודש והנער איבד את הביטחון העצמי שלו. מראה סימנים של דכדוך ואפילו התיאבון שלו נפגע.

קרא עוד

הפסיכולוגיה החיובית – חוזקות וכוחות

תארו לעצמכם שהפסיכולוגיה היתה רואה בנו את החוזקות והכוחות שלנו. שהיא לא היתה מתעסקת במה ש"מקולקל וצריך לתקן" אלא בכל מה ש"עובד" אצלינו.

וואו. כמה זה היה מעצים אותנו. כמה זה היה נותן לנו כוח. כמה זה היה מחזק את החוסן הנפשי שלנו וגורם לנו להיות מאושרים יותר.

לא רק אנחנו אלא גם הקרובים אלינו. בן.ת הזוג, הילדים…

אז זהו!! שהפסיכולוגיה הזאת כבר קיימת והיא נקראת "הפסיכולוגיה החיובית". היא פותחה ע"י פסיכולוג בשם סליגמן בסוף המאה הקודמת.

קרא עוד

חילוקי דעות בדרך החינוך

חתונה. אושר עילאי ואז…. ילדים.

מי בכלל חושב על הסוגיות שיגיעו לפתחנו בנושא של חינוך ילדים?

וגם אם כן, הרבה מאוד סוגיות "נולדות" רק אחרי שהילדים מגיעים.

הגישות החינוכיות שלנו צומחות אתנו וגם משתנות ומתגבשות לאורך השנים. באופן טבעי, יכולים להיות חילוקי דעות. ואם אדייק, תמיד יש חילוקי דעות. אנחנו אנשים שונים (כמה אוהבים ומאוחדים שנהיה) ומדובר בחשוב לנו מכל. הילדים שלנו.

אז מה עושים?

קרא עוד

הורות לילדים בוגרים

זכיתי להיות אמא לארבעה.

הגדול בן 19 ואחריו, 3 מתבגרים (נושא לפוסט בפני עצמו).

אני מודה, שההורות לגדולים היא חדשה עבורי ואני מגייסת את הכלים שיש לי על מנת להבין מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה.

מוזר הדבר שבמסמכים רשמיים רשומים רק 3 מילדיי. משום מה, הרשויות כבר לא מכירות בו כבן שלי.

הזוי. הוא עדיין גר בבית. ניזון משולחננו וגם מארנקינו…

קרא עוד

בחירות ושאינם בחירות

"יה הומו"!

אוף, כמה אני שומעת את זה בקרב ילדים בכיתות בהם אני מנחה. כל פעם, אני לא מוותרת, ואומרת וחוזרת ואומרת שהומו זה לא מילת גנאי או קללה.

כולנו נבראנו בצלם אלוהים. הם, אני וכל מי שסביבנו. דתיים וחילונים, יהודים ואלה שאינם, בעדות ובדתות השונות. כולם.

לא פעם שואלים אותי הורים בקליניקה איך אגיב אם אחד מילדיי יבחר לא להיות דתי. אני עונה (לפעמים לתדהמתם) שמה שחשוב לי שילדיי יהיו אנשים טובים. שידעו לתת לעולם ולעשות טוב. שיהיו רגישים לסובבים אותם. זהו.

כל הורה רוצה שילדיו ילכו בדרכו אך החד מיניות אינה בחירה!

קרא עוד


אחריות – לדעת לשחרר

למה הכל בוויכוחים?

כמה פעמים צריך לבקש להיכנס למקלחת? כמה פעמים אני צריכה להסביר לבת שלי שלא יוצאים מהבית בלי להסתרק??

מוכר למישהו? למי לא?? איזה הורה לא מכיר את השיח הבלתי נגמר הזה?

יש לי את הזכות לעבוד עם ילדים בכיתות ו' על תהליכי מעבר מילדות לבגרות. אנחנו מקיימים שיח על השאלה "האם אחריות מקבלים או לוקחים". מהר מאוד עולה התובנה שגם וגם. ככל שאנחנו מלמדים את הסביבה שלנו שאנחנו אחראיים, יתנו לנו יותר אחריות וכך גם נוכל לקחת. זה תהליך הדדי וכידוע, "צריך שניים לטנגו".

קרא עוד


ימי שישי – עבודת צוות משפחתית

אני הכי אוהבת את ימי שישי. ועוד יותר את ימי שישי של הקורונה. הילדים בבית ונערכים ביחד לשבת.

קמים "ברגוע". אוכלים ארוחת בוקר מושקעת. עושים תפריט לשבת ו… יוצאים לדרך. אפיה, בישולים, ניקיונות. מחלקים תפקידים. כל אחד לוקח על עצמו משימות ומתפצלים. זה מקלף גזרים ותפוחי אדמה למרק, זה מנפה את הקמח, זה עובר ל"ביגדי אקונומיקה" ועושה שירותים…שמים שירים שהילדים בוחרים (מה לעשות… צריך לדעת להתפשר) ומעבירים בוקר ביחד. הכי ביחד שיש. התפריט נתלה על המקרר ולאט לאט מסמנים את המשימות שהושלמו.

הכל מושלם? ממש לא!! כי אין מושלם. לפעמים מריבות, מאבקי כוחות, מתיחויות… אבל, אני נהנית.

קרא עוד