לאחרונה, בתוך תהליך של הנחיית הורים, מספרת לי אם שהנער המתבגר שלה עבר חוויה מאוד לא פשוטה מול החברים שלו.

החברים תיאמו להיפגש וחלק מהילדים לא רצו שהוא יבוא. הם אפילו עשו מישאל ביניהם כדי לחוש את הלך הרוח בקבוצה.

לבסוף, הוחלט שהנער יוכל להצטרף לאותו בילוי מתוכנן.

חברים קרובים של הנער שיתפו אותו במה שקרה. מה שכמובן פגע בו מאוד ובאמון שלו בבני גילו.

הסיפור קרה בתחילת החופש הגדול. עבר יותר מחודש והנער איבד את הביטחון העצמי שלו. מראה סימנים של דכדוך ואפילו התיאבון שלו נפגע.

באחד הבקרים, לפני מספר שבועות, הבן שלי (בכיתה ז') שיתף אותי שהוא מקבל תמונות וסרטונים פורנוגרפיים בחלק מקבוצות הוואטסאפ שלו.

מבירור קצר הבנתי שלא מדובר בקבוצות הרגילות – של הכיתה או של חברים קרובים – אלא קבוצות גדולות. ארציות. כאלה שנכנסים אליהן כדי להיות בעוד קבוצות. גם אם לא ממש מכירים שם כמעט אף אחד. (זה נושא לפוסט אחר)…

אם ההודעות האלה הגיעו לטלפון שלי, אין סיבה שלא יגיעו גם לילדים שלי!

אז מה עושים?

קודם כל, לא נכנסים ללחץ!

בהזדמנות רגועה ונינוחה, אפשר לדבר על זה: "לא להאמין ששלחו לי הודעה כזאת"…. "ראיתם את זה? גם אליכם שלחו"?

מה שחשוב זה לא להתעלם וכמעט כמו כל נושא אחר, לייצר שיח.

סיפור שאני מכירה ממקור ראשון.

נערה בת 15 מקבלת טלפון ממספר לא מוכר. .

האדם מהצד השני פונה אליה בשמה ואומר שהוא מחפש את בנו שנעלם.

הנערה, ששמעה בקול בצד השני שהוא מאוד צעיר אמרה לו שהוא לא נשמע כמו אדם מספיק מבוגר כדי להיות אבא.

מהר מאוד מתברר שזה נער בן 14 שרצה למתוח אותה. עד עכשיו לא ברור איך ידע את שמה.

"מ 1-6, עד כמה החברים שלכם בכיתה מכירים אתכם?"

שאלתי בקבוצת התיכוניסטים שלי, קבוצה תהליכית של "עמותת רקפת" אותה אני מנחה. התשובה היתה חדה, ברורה וחד משמעית. 1!! "חבר'ה, אתם כולם בתיכון וכבר לא מעט זמן עם הכיתה שלכם" הקשיתי. אבל התשובות היו אחידות ומייצגות כל כך את ה"רקפות" שלנו.

– אני יושבת מאחורה. רק שלא יראו אותי.

– לא רוצה שישאלו אותי כלום. הכי טוב.

– החבר'ה בכיתה לא יודעים מי אני בכלל..

– ועוד תשובות דומות.

הביישנות, המופנמות, חוסר הביטחון והפגיעוּת שהרבה פעמים מגיעה מתוך חוויות קודמות שלא היטיבו עמם ואף גרוע מכך, מיקמו אותם מאחורה ולא רק במובן של המיקום הפיזי בכיתת הלימוד.

"אני לא יכולה כרגע לדבר אבל כותבת. עוברים עלי ימים לא פשוטים בכלל. עובר עלי סערת רגשות…. אני אפילו לא יודעת מה עובר עלי… גם כל הזמן שאני בבית ולא יוצאת כמעט מהבית ולא כל כך נהנית זה מאוד משפיע עלי… "

קטע ממכתבה של נערה (גיל חטיבה לאמא שלה) בשבוע האחרון.

התקופה הזאת מאוד מאתגרת ומחובתנו כהורים להיות עם יד על הדופק. הילדים יוצאים מאוד מעט מהבית. הצוות החינוכי של בית הספר – יהיה טוב ככל שיהיה – רואה אותם בזום. מרחוק. מעבר לריבועים השחורים. הריחוק גדול ולא פשוט. אנחנו יוצאים. חלקנו עובדים מחוץ לבית. הולכים לסופר. ל"סידורים" כאלה ואחרים. חלק מילדינו בבית כבר תקופה כל כך ארוכה. סוג של כלא… אומנם בתנאים מעולים: פנסיון מלא, מקרר צמוד, אפשר לקום קצת יותר מאוחר, לא צריכים לנסוע באוטובוס, יכולים להישאר בנעלי בית ועוד ועוד אבל תחושת הבדידות הולכת ומזדחלת לה עמוק עמוק.