תארו לעצמכם שהפסיכולוגיה היתה רואה בנו את החוזקות והכוחות שלנו. שהיא לא היתה מתעסקת במה ש"מקולקל וצריך לתקן" אלא בכל מה ש"עובד" אצלינו.

וואו. כמה זה היה מעצים אותנו. כמה זה היה נותן לנו כוח. כמה זה היה מחזק את החוסן הנפשי שלנו וגורם לנו להיות מאושרים יותר.

לא רק אנחנו אלא גם הקרובים אלינו. בן.ת הזוג, הילדים…

אז זהו!! שהפסיכולוגיה הזאת כבר קיימת והיא נקראת "הפסיכולוגיה החיובית". היא פותחה ע"י פסיכולוג בשם סליגמן בסוף המאה הקודמת.

זכיתי להיות אמא לארבעה.

הגדול בן 19 ואחריו, 3 מתבגרים (נושא לפוסט בפני עצמו).

אני מודה, שההורות לגדולים היא חדשה עבורי ואני מגייסת את הכלים שיש לי על מנת להבין מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה.

מוזר הדבר שבמסמכים רשמיים רשומים רק 3 מילדיי. משום מה, הרשויות כבר לא מכירות בו כבן שלי.

הזוי. הוא עדיין גר בבית. ניזון משולחננו וגם מארנקינו…

"מ 1-6, עד כמה החברים שלכם בכיתה מכירים אתכם?"

שאלתי בקבוצת התיכוניסטים שלי, קבוצה תהליכית של "עמותת רקפת" אותה אני מנחה. התשובה היתה חדה, ברורה וחד משמעית. 1!! "חבר'ה, אתם כולם בתיכון וכבר לא מעט זמן עם הכיתה שלכם" הקשיתי. אבל התשובות היו אחידות ומייצגות כל כך את ה"רקפות" שלנו.

– אני יושבת מאחורה. רק שלא יראו אותי.

– לא רוצה שישאלו אותי כלום. הכי טוב.

– החבר'ה בכיתה לא יודעים מי אני בכלל..

– ועוד תשובות דומות.

הביישנות, המופנמות, חוסר הביטחון והפגיעוּת שהרבה פעמים מגיעה מתוך חוויות קודמות שלא היטיבו עמם ואף גרוע מכך, מיקמו אותם מאחורה ולא רק במובן של המיקום הפיזי בכיתת הלימוד.

משפחה אחת. מספר ילדים. כל אחד עולם ומלואו.

משפחה שאני מכירה. נער בחטיבה שהומלץ לו להתחיל תואר ראשון וילדה שעולה לחטיבה וההמלצה היא לשבץ אותה בכיתה קטנה.

כיצד נותנים מענה, ליווי והכלה לילדים כל כך שונים בבית?

"רק המחשבה שהילדים יכנסו לי למטבח"…

פעם אחר פעם אני שומעת הורים (אמהות בעיקר) על החרדות מהמחשבה. מהמחירים. מהבלגאן. מהזמן שיקח "למזער נזקים" – לנקות, לסדר, להחזיר את המצב לקדמותו …אז בואו נדבר על רגע.

אני הכי אוהבת את ימי שישי. ועוד יותר את ימי שישי של הקורונה. הילדים בבית ונערכים ביחד לשבת.

קמים "ברגוע". אוכלים ארוחת בוקר מושקעת. עושים תפריט לשבת ו… יוצאים לדרך. אפיה, בישולים, ניקיונות. מחלקים תפקידים. כל אחד לוקח על עצמו משימות ומתפצלים. זה מקלף גזרים ותפוחי אדמה למרק, זה מנפה את הקמח, זה עובר ל"ביגדי אקונומיקה" ועושה שירותים…שמים שירים שהילדים בוחרים (מה לעשות… צריך לדעת להתפשר) ומעבירים בוקר ביחד. הכי ביחד שיש. התפריט נתלה על המקרר ולאט לאט מסמנים את המשימות שהושלמו.

הכל מושלם? ממש לא!! כי אין מושלם. לפעמים מריבות, מאבקי כוחות, מתיחויות… אבל, אני נהנית.

יש לי זכות גדולה להנחות מתמודדים עם חרדות חברתיות בגילאים שונים ב עמותת רקפת.

באחד המפגשים עם אחת הקבוצות ביקשנו מכל משתתף לספר מה האחים שלו היו אומרים עליו. ביקשנו שיגידו רק דברים טובים. בחור אחד סיפר שהוא מנותק ממשפחתו. משתתפת אחרת סיפרה שקשה לה להגיד. התקשורת בבית מועטה. חזר ועלה בקבוצה התקשורת הדלה/לא מפרגנת שיש בבית. אני מודה שנעשה לי עצוב.

פה, אני פונה אליכם ההורים!