יותר ויותר אני שומעת על אלימות סביבי.

נערה שעברה חרם, ילד שהגיע לפגישה עם חברים ועבר התעללות קשה ואלימה….

כשאני רואה מידי פעם את ההתכתבויות בוואטסאפ של הילדים שלי (זה נדיר. באמת!) אני מזדעזעת.

לא יודעת מה יותר קשה, המדבקות וה GIFים שעוברים בין החברים או קהות החושים של הבנת הקושי הגדול של התכנים.

ילד שתולה את עצמו עם גליל נייר טואלט, גבר שזורק פח אשפה ענק על בת זוגו ברחוב, אמירות פוגעניות….. מה לא?

ובבתי הספר שבהם אני מבקרת אפשר כל פעם לשמוע "מחמאה" שבדר"כ מתחילה ב"יאאאאא". יא טיפש, יא מטומטם, יא שמנה. יא מכוערת וכמובן "יא הומו" (כתבתי על זה פוסט נפרד).

אני מזמינה את כולנו רגע לעצור ולחשוב על השפה שלנו: "אני שרופה עליו", "אני חולה עליה", "אני מתה עליה"…כשאני שואלת את הילדים איך היה התשובות הן: "היה כייף רצח", "היה קטלני" ואני מנסה להבין אם החוויה היתה טובה או לא. אותי רצח וקטלני לא פוגש בטוב. אני מודה.

ואז, המרחק בין המילים למעשים נהיה יותר ויותר קצר. המילים "אני אדקור אותך" באים לידי ביטוי בפאב או כשמישהו עוקף אותך בכביש.

ואני שואלת את עצמי מה הגבול? מה מפריד בין מילים למעשים?

אני מודה שאני דואגת. גיל המתאבדים הולך ויורד. גיל הפוגעים… גם.

זה לא במגזר מסוים או חברה מסוימת. זה בכל מקום!

אנחנו רואים את התוקפנות בבתי החולים, בלשכות הרווחה ו…. תלמידים שמפעילים אלימות על המורים שלהם.

מדהים ומפחיד ההבנה עד כמה מילים מייצרות מציאות.

כל פעם שאני שומעת מישהו ש"שרוף" על מישהו אחר אני מדמיינת מישהו מפוחם. ולמה אי אפשר להיות "בריא" על מישהו?

אם רק היינו מצליחים לשנות את השפה שלנו, אני בטוחה שגם האלימות הפיזית היתה יורדת פלאים.

ובהורות שלנו, כמעט הכל מתחיל מדוגמא אישית! בדוק!!

בואו פשוט נהיה טובים אחד אל השני. לא יותר..

תכלס, מה אכפת לנו לנסות?

"יה הומו"!

אוף, כמה אני שומעת את זה בקרב ילדים בכיתות בהם אני מנחה. כל פעם, אני לא מוותרת, ואומרת וחוזרת ואומרת שהומו זה לא מילת גנאי או קללה.

כולנו נבראנו בצלם אלוהים. הם, אני וכל מי שסביבנו. דתיים וחילונים, יהודים ואלה שאינם, בעדות ובדתות השונות. כולם.

לא פעם שואלים אותי הורים בקליניקה איך אגיב אם אחד מילדיי יבחר לא להיות דתי. אני עונה (לפעמים לתדהמתם) שמה שחשוב לי שילדיי יהיו אנשים טובים. שידעו לתת לעולם ולעשות טוב. שיהיו רגישים לסובבים אותם. זהו.

כל הורה רוצה שילדיו ילכו בדרכו אך החד מיניות אינה בחירה!

קרא עוד

"רק המחשבה שהילדים יכנסו לי למטבח"…

פעם אחר פעם אני שומעת הורים (אמהות בעיקר) על החרדות מהמחשבה. מהמחירים. מהבלגאן. מהזמן שיקח "למזער נזקים" – לנקות, לסדר, להחזיר את המצב לקדמותו …אז בואו נדבר על רגע.

קרא עוד

אני הכי אוהבת את ימי שישי. ועוד יותר את ימי שישי של הקורונה. הילדים בבית ונערכים ביחד לשבת.

קמים "ברגוע". אוכלים ארוחת בוקר מושקעת. עושים תפריט לשבת ו… יוצאים לדרך. אפיה, בישולים, ניקיונות. מחלקים תפקידים. כל אחד לוקח על עצמו משימות ומתפצלים. זה מקלף גזרים ותפוחי אדמה למרק, זה מנפה את הקמח, זה עובר ל"ביגדי אקונומיקה" ועושה שירותים…שמים שירים שהילדים בוחרים (מה לעשות… צריך לדעת להתפשר) ומעבירים בוקר ביחד. הכי ביחד שיש. התפריט נתלה על המקרר ולאט לאט מסמנים את המשימות שהושלמו.

הכל מושלם? ממש לא!! כי אין מושלם. לפעמים מריבות, מאבקי כוחות, מתיחויות… אבל, אני נהנית.

קרא עוד

יש לי זכות גדולה להנחות מתמודדים עם חרדות חברתיות בגילאים שונים ב עמותת רקפת.

באחד המפגשים עם אחת הקבוצות ביקשנו מכל משתתף לספר מה האחים שלו היו אומרים עליו. ביקשנו שיגידו רק דברים טובים. בחור אחד סיפר שהוא מנותק ממשפחתו. משתתפת אחרת סיפרה שקשה לה להגיד. התקשורת בבית מועטה. חזר ועלה בקבוצה התקשורת הדלה/לא מפרגנת שיש בבית. אני מודה שנעשה לי עצוב.

פה, אני פונה אליכם ההורים!

קרא עוד