איך נדע אם הילד שלנו מפונק?

בכלל… מה ההבדל בין לספק לילד שלנו את הצרכים שלו לבין לפנק אותו יתר על המידה ובדרכנו ה"אוהבת" לפגוע בו?

אברהם מאסלו (פסיכולוג חברתי) פיתח תיאוריה המדרגת את הצרכים של האדם. הוא דיבר על כך שצרכים פיזיולוגיים הם הצרכים הבסיסיים ביותר לעומת המימוש העצמי שניתן להגיע אליו רק אם שאר הצרכים (ביטחון, שייכות ואהבה, כבוד והערכה עצמית) מתקיימים. איפה כל זה פוגש אותנו כהורים? אין ספק שנעשה הכל על מנת לספק לילדינו את כל הצרכים שלהם.

לאחרונה התקיים דיון באחת מקבוצות הפייסבוק על הגיל שבו כדאי לתת טלפון לילד שלנו.. מתי באמת??

בשיח הזה אני מוצאת את עצמי קצת כמו טוביה החולב. מצד שני ומצד שני…. כל כך הרבה צדדים יש לדיון הזה. הרי היום הטלפון הנייד משמש לכל כך הרבה דברים מעבר לטלפון. מידע מכל סוג שבעולם, רשתות חברתיות, חיבור לחבר'ה, סטאטוס ועוד ועוד. ולא פחות חשוב… אני יכולה תמיד לדעת איפה הבן/בת שלי נמצא. מרגיע ולא פחות חשוב.

יש דברים שמקשים עלי לעבור לסדר היום!!
 2 הילדים הקטנים שלי (בני 10 ו 11) משתמשים בטלפון שלי להתכתב עם חברים. הם מהאחרונים בכיתות שלהם שאין להם טלפון.
אם כי אני לא נכנסת להתכתבויות שלהם (נושא לפוסט אחר), לא יכולה להתעלם מה"מדבקה" הזאת שהגיעה אלי. לטלפון שלי!!

מה קורה לגבולות בקיץ בימים שבהם ניראה שהאיזון בבית מתערער… בימים שבהם הכללים מקבלים "מקום" קצת אחר?
אז בגדול… הגבולות נשארים! השינוי הוא במיקום שלהם.
כיצד זה מתבטא:
אין ויכוח לגבי הצורך בשעות שינה. השאלה היא שעות ההליכה לישון וההשכמה.
אין ויכוח בעניין הגבלת שעות המסך. השאלה היא התדירות ואורך השעות.
אין ויכוח לגבי תחומי האחריות של הילדים בבית. השאלה היא מהם ואיך זה בא
לידי ביטוי "בחופשת" הקיץ.

כל הזמן מדברים על זה שפינוק יתר הוא לא טוב.
אז מה זה אומר? שבכלל אי אפשר לפנק?? ואם כן, אז מה המינונים??
אז קודם כל…. ברור שמותר לפנק. זה אפילו מבורך השאלה היא איך וכמה.
אני מסכימה עם זה שפינוק יתר מזיק. ופינוק נמדד עפ"י הנורמות המורגלות בבית. יש ילד שיקבל גלידה וירגיש שפינקנו אותו ויש ילד שיקבל לונה פארק ויתאכזב.
כרגיל, מה שאנחנו מרגילים את הילדים שלנו זה מה שהם יכירו וידעו להעריך. אם השיח המשפחתי כולל גבולות ומסגרת ברורה, אין כמו פינוק על מנת לפרגן ולתת הרגשה טובה.
וזאת מטרת הפינוק. לתת הרגשה טובה. זה לא פיצוי ולא תרופה "לריפוי" רגשי אשם שלנו.
אגב, אם פינוק הוא דרך חיים ולא משהו מיוחד, הוא מאבד את ערכו.

שאלתי ילדים בכיתה ו' מה ייקחו איתם לאי בודד. אחד הילדים אמר "מיטה ובחורה". אני מזכירה .. ילד בכיתה ו'.
ואני שואלת את עצמי מה קרה ל"ילדים של היום" והתשובה היא שלילדים לא קרה כלום!! העולם שבו הם גדלים השתנה. השיח השתנה והחשיפה האינסופית לתכנים לא מותאמים השתנה.
במאה ה 21 נפרצו הגבולות. הגבולות בין "עולם המבוגרים" ל"עולם הילדים" היטשטש עד מצב של אובדן (כמעט) מלא.

אמא שלי תמיד מספרת לנו (הילדים שלה) שכשאנחנו (ההורים של הנכדים שלה) מגיעים אליה כדי לאסוף אותם (אחרי שעשתה עליהם בייביסיטר) אז מתחילות ההצגות.
"הם היו נהדרים עד שהגעתם…." היא אומרת.
למה זה קורה? למה זה שאנחנו זוכים ל"יחס מיוחד"?
פשוט מאוד…. בדיקת גבולות!!
איזה גבולות? בעיקר אהבה והכלה.