כשהורים מתגרשים העולם המשפחתי מתפרק.
זאת קרקע בטוחה שנשמטת מתחת לרגליים – שלנו ושל הילדים שלנו. גם כאשר האופציה הקיימת "לא משהו" בלשון המעטה, היא עדיין הידועה והמוכרת מול הלא נודע.
שאלת ה"מה יהיה" מציפה בהרבה רבדים: איפה ועם מי אגור, האם אני צריכ/ה לקחת צד, האם עדיין אוהבים אותי, אולי זה בגללי ועוד ועוד…
זה המקום, בתוך הכאוס הזה, לא לשכוח להמשיך לראות ולחוש את הילדים שלנו. לשוחח איתם, לשתף אותם.
אל תדברו מעליהם אלא איתם!!

מאוד חשוב לי שהילדים יזמינו אלינו חברים הביתה!!
ראשית, זה מעיד על זה שיש חברים ועוד יותר… שמתאים להם לבוא אלינו.
וגם, אני רואה זאת כהזדמנות לראות את הילד/ים שלי באינטראקציות חברתיות. איך מתייחסים אליו ואיך הוא מתייחס לאחרים.
אם הוא מוביל או מובל, משפיע או מושפע ועוד ועוד.
הזדמנות אמיתית "לפגוש" את הילדים בהקשר קצת אחר. זה חשוב.
ואז, מה קורה לגבולות, סמכות ומשמעת כשיש חברים?

שייכות. כמה אנחנו זקוקים להיות שייכים!!
במעגלים שמקיפים אותנו – משפחה, חברים, תנועת נוער, עבודה ועוד.
במגזר הדתי (אבל כמובן שלא רק) השייכות היא גם לקהילה. קבוצת שייכות. בימים של אושר ושמחה, וגם בימים טובים פחות…
השבוע, בפעילות של תנועת הנוער של הילדים שלי ראיתי איך קבוצת שווים – בני גילם – הם חיבורים של חוויות משותפות, צרכים ואינטרסים משותפים.
כאשר הילד שלנו מתבודד, לא מזמין או הולך לחברים, נמצא הרבה שעות לבדו (בחדר או מול מסך או… כל אופציה אחרת), הוא "מוותר" (מבחירה או שלא… ) על משהו מאוד מאוד משמעותי בהוויה שלו. בקיום שלו. בהתפתחות שלו.
זה המקום לפתוח אוזניים ועיניים ו… לחפור. אף אדם לא גוזר על עצמו בדידות וחוסר שייכות. זה (כמעט) קיומי.
בגיל ההתבגרות זה יותר מועד לקרות וזה המקום שלנו להיות הכי עירוניים שאפשר . להיות עם יד על הדופק…
שיח אפקטיבי ואיכותי עם הדמויות המשמעותיות בחיינו בכלל ועם ילדינו בפרט הוא סופר חשוב! בואו נדאג לקיים אותו. וכל המרבה, הרי זה משובח.

יש דברים שמקשים עלי לעבור לסדר היום!!
 2 הילדים הקטנים שלי (בני 10 ו 11) משתמשים בטלפון שלי להתכתב עם חברים. הם מהאחרונים בכיתות שלהם שאין להם טלפון.
אם כי אני לא נכנסת להתכתבויות שלהם (נושא לפוסט אחר), לא יכולה להתעלם מה"מדבקה" הזאת שהגיעה אלי. לטלפון שלי!!

מה קורה לגבולות בקיץ בימים שבהם ניראה שהאיזון בבית מתערער… בימים שבהם הכללים מקבלים "מקום" קצת אחר?
אז בגדול… הגבולות נשארים! השינוי הוא במיקום שלהם.
כיצד זה מתבטא:
אין ויכוח לגבי הצורך בשעות שינה. השאלה היא שעות ההליכה לישון וההשכמה.
אין ויכוח בעניין הגבלת שעות המסך. השאלה היא התדירות ואורך השעות.
אין ויכוח לגבי תחומי האחריות של הילדים בבית. השאלה היא מהם ואיך זה בא
לידי ביטוי "בחופשת" הקיץ.

כל הזמן מדברים על זה שפינוק יתר הוא לא טוב.
אז מה זה אומר? שבכלל אי אפשר לפנק?? ואם כן, אז מה המינונים??
אז קודם כל…. ברור שמותר לפנק. זה אפילו מבורך השאלה היא איך וכמה.
אני מסכימה עם זה שפינוק יתר מזיק. ופינוק נמדד עפ"י הנורמות המורגלות בבית. יש ילד שיקבל גלידה וירגיש שפינקנו אותו ויש ילד שיקבל לונה פארק ויתאכזב.
כרגיל, מה שאנחנו מרגילים את הילדים שלנו זה מה שהם יכירו וידעו להעריך. אם השיח המשפחתי כולל גבולות ומסגרת ברורה, אין כמו פינוק על מנת לפרגן ולתת הרגשה טובה.
וזאת מטרת הפינוק. לתת הרגשה טובה. זה לא פיצוי ולא תרופה "לריפוי" רגשי אשם שלנו.
אגב, אם פינוק הוא דרך חיים ולא משהו מיוחד, הוא מאבד את ערכו.

שאלתי ילדים בכיתה ו' מה ייקחו איתם לאי בודד. אחד הילדים אמר "מיטה ובחורה". אני מזכירה .. ילד בכיתה ו'.
ואני שואלת את עצמי מה קרה ל"ילדים של היום" והתשובה היא שלילדים לא קרה כלום!! העולם שבו הם גדלים השתנה. השיח השתנה והחשיפה האינסופית לתכנים לא מותאמים השתנה.
במאה ה 21 נפרצו הגבולות. הגבולות בין "עולם המבוגרים" ל"עולם הילדים" היטשטש עד מצב של אובדן (כמעט) מלא.

אמא שלי תמיד מספרת לנו (הילדים שלה) שכשאנחנו (ההורים של הנכדים שלה) מגיעים אליה כדי לאסוף אותם (אחרי שעשתה עליהם בייביסיטר) אז מתחילות ההצגות.
"הם היו נהדרים עד שהגעתם…." היא אומרת.
למה זה קורה? למה זה שאנחנו זוכים ל"יחס מיוחד"?
פשוט מאוד…. בדיקת גבולות!!
איזה גבולות? בעיקר אהבה והכלה.