בשבוע שעבר, כשנסעתי ברכבת ישבו מולי אם וביתה בת ה 10 חודשים שנשנשה על ברוקלי. כן כן, לא טעיתי… ברוקולי. למחרת, נכנסתי להנחות ילדים בכיתה ה. בהפסקת ארוחת הבוקר שלהם, הם פתחו במבה, ביסלי ועוד סוגי חטיפים… הצילו. למה?
אז… איך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לאכול בריא?

באחת הכיתות שהנחיתי, אחד הילדים העיר הערה גזענית לילד אחר. הוא ירד על העדה שלו. כאשר אמרתי שלא מקובלת עלי שום אמירה גזענית, הילד שאליו הופנתה האמירה אמר "זה בסדר, גם בבית אנחנו צוחקים על עצמינו". נדהמתי!!
כהורים, כל כך חשוב לנו להצמיח את הילדים שלנו ולהקנות להם ביטחון בעצמם ובסביבה שלהם. ואז… לפעמים במשפט אחד אנחנו הורסים לעצמנו…
זה מחזיר אותי לדוגמה האישית!
איך שנתייחס אל עצמינו, וכמובן לילדינו, כך הם "יצאו לעולם". זה נכון בכל דבר הקשור להורות שלנו. "כבוד" היא מילת מפתח!!

כעס!! על מה ולמה?? איך מגיבים??
כשהילד שלנו כועס אנחנו נדרכים. כי מה?? כי קשה לנו לראות את הילדים שלנו במצבים לא נעימים/נוחים. כי אנחנו רוצים שתמיד יהיה להם טוב. ולא פעם… רגשי האשם (שלא נגמרים) מכריעים אותנו…
אז בואו נעשה סדר!!

"זה לא פייר"!! מכירים את המשפט?
ממה הוא נובע? הרי לילדים שלנו יש הכל!! אבל הכל!!
מתי זה נאמר?
בדר"כ כשרוצים משהו ולא מקבלים או ביחס לאח/ות/ים/יות חבר/ה/ים/ות ותחושת חוסר שוויון או יחס לא שוויוני/הוגן .
בהנחה שלילדים שלנו לא חסר דבר – רגשית וחומרית.
אז… מה לא פייר? כלום!!
וכך גם צריך להתייחס למשפט הזה.

למה ילדים אומרים "רק רגע"? למה זה שכשמבקשים מהם משהו, הרבה פעמים הם מבקשים לדחות את הבקשה??
ברור!! כי אנחנו מפריעים להם במה שהם עושים! הם באמצע משחק, תוכנית טלוויזיה, זמן עם חברים ואנחנו מפריעים להם באמצע. וממש לא בא להם "להיכנס להתקלח", "לבוא לאכול", "לעזוב את גן השעשועים" וכו'. זה ממש לא כייף!!
ולמה זה מתחבר? לנושא השליטה.
אם חושבים על זה, ככל שהילדים שלנו יותר קטנים, כך יש להם פחות שליטה על חייהם. אנחנו מחליטים עבורם כמעט הכל.
אז איך משחררים??

בשיח שהיה לי עם קבוצת הורים, פנתה אחת האמהות בעניין ה"מלחמות" עם המתבגר שלה ועל ההרגשה שלפעמים מרוב התשה היא פשוט מוותרת.
זה הביא אותנו לנושא התקשורת והגבולות.
"תפקידם" של הילדים שלנו לבדוק גבולות. הם בודקים אותנו בלי סוף. ואם קיבלו "לא" מהורה אחד, ינסו לפנות להורה השני. אולי שם יקבלו "כן".
מכיוון שבגיל ההתבגרות הפרופורציות לא משהו והדור הצעיר חי את הכאן ועכשיו, קשה להם מאוד להתמודד עם תסכולים.
החיים שלהם מורכבים גם ככה והם רואים את ההורים כמקום בו ניתן לבדוק (ולערער) גבולות.
אז מה עושים?

שכנה שאלה אותי…. איך גורמים לילדים לקום? לקום בבוקר שאלתי אותה? בחופש או בזמן לימודים? בכלל. היא ענתה. שיעשו עם עצמם משהו. שירצו לעשות …
אני מבינה כל כך את הקושי. לילדים עולם משלהם. סדרי העדיפויות שונים משלנו ואם נחשוב על זה רגע… גם שלנו היה אחר משל הורינו. ילדים המון פעמים חיים את ה"כאן ועכשיו". ולכן, האתגר שלנו הוא לתווך להם את הצורך למשהו "עמוק" יותר.
אז ככה…

אני שומעת יותר ויותר על תחושה חוזרת של הורים שמרגישים שהילדים שלהם "לא סופרים אותם".
"פעם הייתי סמרטוט שולחן, היום אני סמרטוט רצפה" אומר לי הורה בקליניקה (אב לשניים). "אחרי שאמרתי להם שלא יאכלו בחדר העבודה שלי, אני רואה אותם אוכלים בכל זאת" (הורה לארבעה ילדים), או הורה אחר (בהרצאה שהעברתי) הביע קושי עם זה שהוא שולח הודעה בוואטסאפ ואפילו לא טורחים לענות לו… זה באמת מתסכל.
יכולות להיות סיבות מגוונות לתופעה הכל כך מוכרת הזאת אז
בואו נעצור לחשוב רגע… האם אנחנו "סופרים" אותם?

דין וחשבון או תקשורת מקדמת? מה ההבדל?
מה האיזון הנכון בשיח שלנו עם הילדים? האיזון בתוך השיח?
ראשית, אדגיש שאנחנו לא חייבים לילדים שלנו דין וחשבון!
לא צריך לשתף אותם במצבינו הכלכלי, על ההכנסות שלנו, על הזוגיות האינטימית שלנו ועוד.
אגב, שיח על כסף והתנהלות כספית נכונה, ממש ניתן לדבר עם הילדים (מגיל מסוים כמובן) אבל לא כדין וחשבון ולא כל הפרטים…
אנחנו רוצים ללמד את הילדים דרכי תקשורת בונה. וגם… אנחנו רוצים שיבינו שכאשר אנחנו אומרים "לא"' זה לא סתם. יש לזה סיבה/הסבר.