כשאני נכנסת הביתה, או הילדים נכנסים הביתה מתחילים הסיפורים והחוויות על מה שהיה בבית הספר, באוטובוס, בחוג וכו'. הוא אמר ככה וההיא עשתה ככה וחשבתי ככה וככה ועוד ועוד… השקט שהיה רגע קודם, הופך לבליל של מילים.

וואו, למי ולמה מקשיבים קודם?? האם זאת זכות שהרעש הזה "פלש" למרחב שלי פתאום? האם זה בא לי בזמן? האם אני בכלל פנויה להקשיב לכל זה?? לפעמים כן ולפעמים לא. למה?? מה זה דורש ממני להקשיב באמת??

לפעמים הראש שלי במקום אחר, אני טרודה בעניין זה או אחר ומה שקרה באוטובוס או עם החברה בהפסקה לא כזה "בא לי בטוב"…

אז מה עושים?

למה בני הנוער מורדים? מאיפה נובע הצורך הזה ולמה אנחנו "אשמים"?

אחד הקשיים שהורים למתבגרים מעלים פעם אחר פעם זה עניין המרדנות של ילדם. זה יכול להיות ברבדים שונים – חוסר למידה, פגיעה או זלזול בערכים של המשפחה, בדיקת גבולות הקבלה וההכלה שלנו כהורים ועוד.

למה הם עושים את זה?? מה ה"קטע" שלהם? תאורטיקנים רבים מתייחסים לתקופה הזאת כתקופה של גיבוש זהות ובניית העצמאות האישית. תקופה של היפרדות מההורים ועמידה על הרגלים בזכות עצמי. אם כי בפועל לוקח עוד כמה שנים עד שזה בא לידי ביטוי בפועל – יציאה מהבית, נישואים, בניית קריירה וכו' אך הניצנים של זה מתחילים כבר בשלב הזה.

כמה פעמים שמענו בילדותינו את המשפט "יש לך פוטנציאל ואת/ה לא ממש/ת אותו"? אוף, כמה שהמשפט הזה מעצבן!! האם ילד שלא קם בבוקר או לא משקיע בלימודים הוא עצלן? האם ילד שמכה הוא ילד אלים? האם ילד שפוגע בחבריו הוא לא רגיש או תוקפן? אז זהו שלא!!!

כאשר ילד אינו מתנהג באופן המצופה ממנו או בדרך פוגענית, בדרכו, הוא אומר לנו משהו. התנהגות היא סימפטום של רגש או קושי לא תכונה או אופי. כאשר אנחנו מתייגים ואומרים לילד שהוא עצלן, אלים או לא רגיש (או כל תואר "מחמיא" אחר) אנחנו מקבעים את ה"סטטוס" שלו. מתייגים את ה"תואר" שלו!! קודם כל אצל הילד אבל גם אצלנו. מישם הדרך להיות אכן כזה היא קצרה.

מה עושים כשילד רוצה לקחת על עצמו יותר ממה שהוא יכול? מה עדיף? שיהיה ראש לשועלים או זנב לאריות?? וכיצד מתווכים לו את זה?? איך להגיד לו (אם בכלל) "זה גדול עליך" בלי להוציא לו את הרוח מהמפרשים? לקדם ולא לשבור. להגדיל ולא להקטין??

אז קודם כל, חשוב להבין מה המניעים שלו. מה דוחף/מושך אותו? למשל, נער שרוצה להיות בהקבצה/מגמה שלא נכונה עבורו. ילד שרוצה חוג מוזיקלי כשכל קשר שלו למוזיקה הוא מיקרי. חוג ספורטיבי או כל כיוון אחר… בחירה (שאנחנו רואים/מרגישים) שתביא איתה אכזבות וצער. מה עושים? מה אומרים לו??

אחריות. מילה "כבדה" משהו… מחייבת… איך מחנכים ילדים לאחריות? כיצד הילדים שלנו יכולים להיות שותפים מלאים למשימות הבית? האחריות היא ערך נילווה שאנחנו מקנים להם!! זאת, ע"י הפיכת המשימה למשהו משפחתי ולא רק של ההורים.

ואי וואי וואי… כמה "שעות משפחה" יש בקיץ?? אינספור שעות שצריך לשרוד ולצאת מהם כך ש"יהיו נכונים" – לנו ההורים וכמובן לילדים שלנו. אוף… זה מאתגר. אז מה עושים?

ראשית, מתכננים את הזמן. מתכננים את החופשה. ואם הילדים מספיק גדולים (מגיל חמש בערך) שתפו אותם בתכניות. הפכו את המשימה הזאת למשפחתית. כאשר הילדים מעורבים בהיערכות והתכנון, זה הופך את זה ליותר שלהם. מה שמביא ליותר שיתוף פעולה…

לאחרונה התקיים דיון באחת מקבוצות הפייסבוק על הגיל שבו כדאי לתת טלפון לילד שלנו.. מתי באמת??

בשיח הזה אני מוצאת את עצמי קצת כמו טוביה החולב. מצד שני ומצד שני…. כל כך הרבה צדדים יש לדיון הזה. הרי היום הטלפון הנייד משמש לכל כך הרבה דברים מעבר לטלפון. מידע מכל סוג שבעולם, רשתות חברתיות, חיבור לחבר'ה, סטאטוס ועוד ועוד. ולא פחות חשוב… אני יכולה תמיד לדעת איפה הבן/בת שלי נמצא. מרגיע ולא פחות חשוב.

למה אחים רבים ומה תפקידינו במקרים כאלה?

אתחיל מהסוף ואציין מה לא!! לא מתפקידינו לפתור את הבעיות/מריבות שלהם!! להקשיב כן. להכיל כן. לכוון כן. אבל, אנחנו לא מגשרים ולא בוררים (אם כי לעיתים נדמה לנו שכן). יש דברים שהם שלהם ולא שלנו (כן כן! לא שלנו!!).

אז למה אחים רבים?

מה קורה כשמתווסף אח/ות חדש/ה למשפחה?

איפה זה "תופס" את הגדולים יותר?? כמובן שככל שהם קטנים יותר, ככה הם "נתפסים" לא מוכנים. חשוב מאוד להכין אותם לאירוע המרגש ולספר להם על הבאות אבל לא לבנות על זה שזה "עושה את העבודה". כשזה מגיע זה מפתיע. הקטנים מאוד מתקשים לעכל שה"דבר" הזה הגיע כדי להישאר. ובכל זאת … מה ניתן לעשות?? להעצים את הגדולים ולא לפספס אותם "על הדרך". חלוקת תפקידים בין ההורים. אם האם עסוקה וטרודה סביב הרך הנולד (סביר להניח) על האבא להיות עם עין יותר ממוקדת על השאר. לא לשכוח לשאול על מה שהיה היום (ולא שאלת "שגר ושכח" של "איך היה היום?" אלא שאלות יותר ממוקדות שאגב, תמיד יותר מתאים ונכון) כמו: "עם מי שיחקת היום"? "מה אכלת בארוחת הצהרים"? "מה שימח אותך היום?" "היה משהו פחות משמח?" ועוד… הרעיון הוא לשאול שאלות ממוקדות ולא רחבות ואמורפיות… זה מראה על התעניינות יותר אמיתית וכנה.