יותר ויותר אני שומעת על אלימות סביבי.

נערה שעברה חרם, ילד שהגיע לפגישה עם חברים ועבר התעללות קשה ואלימה….

כשאני רואה מידי פעם את ההתכתבויות בוואטסאפ של הילדים שלי (זה נדיר. באמת!) אני מזדעזעת.

לא יודעת מה יותר קשה, המדבקות וה GIFים שעוברים בין החברים או קהות החושים של הבנת הקושי הגדול של התכנים.

ילד שתולה את עצמו עם גליל נייר טואלט, גבר שזורק פח אשפה ענק על בת זוגו ברחוב, אמירות פוגעניות….. מה לא?

ובבתי הספר שבהם אני מבקרת אפשר כל פעם לשמוע "מחמאה" שבדר"כ מתחילה ב"יאאאאא". יא טיפש, יא מטומטם, יא שמנה. יא מכוערת וכמובן "יא הומו" (כתבתי על זה פוסט נפרד).

אני מזמינה את כולנו רגע לעצור ולחשוב על השפה שלנו: "אני שרופה עליו", "אני חולה עליה", "אני מתה עליה"…כשאני שואלת את הילדים איך היה התשובות הן: "היה כייף רצח", "היה קטלני" ואני מנסה להבין אם החוויה היתה טובה או לא. אותי רצח וקטלני לא פוגש בטוב. אני מודה.

ואז, המרחק בין המילים למעשים נהיה יותר ויותר קצר. המילים "אני אדקור אותך" באים לידי ביטוי בפאב או כשמישהו עוקף אותך בכביש.

ואני שואלת את עצמי מה הגבול? מה מפריד בין מילים למעשים?

אני מודה שאני דואגת. גיל המתאבדים הולך ויורד. גיל הפוגעים… גם.

זה לא במגזר מסוים או חברה מסוימת. זה בכל מקום!

אנחנו רואים את התוקפנות בבתי החולים, בלשכות הרווחה ו…. תלמידים שמפעילים אלימות על המורים שלהם.

מדהים ומפחיד ההבנה עד כמה מילים מייצרות מציאות.

כל פעם שאני שומעת מישהו ש"שרוף" על מישהו אחר אני מדמיינת מישהו מפוחם. ולמה אי אפשר להיות "בריא" על מישהו?

אם רק היינו מצליחים לשנות את השפה שלנו, אני בטוחה שגם האלימות הפיזית היתה יורדת פלאים.

ובהורות שלנו, כמעט הכל מתחיל מדוגמא אישית! בדוק!!

בואו פשוט נהיה טובים אחד אל השני. לא יותר..

תכלס, מה אכפת לנו לנסות?