"תעשה כבר שיעורי בית", "כמה זמן כבר היית במסך", "תסדר כבר את החדר שלך", "למה התיק זרוק בכניסה לבית"??
אוף! כל הזמן הערות הערות.
מה זה עושה לקשר שלנו עם המתבגרים שלנו? איזו אווירה זה יוצר בבית??
ואז, מה הפלא שיעדיפו להיות עם חברים??? שיגידו "תעזבו אותי" כל הזמן.
בינינו, הם קצת צודקים.
אז ראשית, זה קשה ומאתגר. ממש לא כייף להיות בחיכוך מתמיד.
וגם, חשוב להבין שזה שלב התפתחותי וזה יירגע (לא אמרתי יעלם אבל ממש קרוב לזה).
שנית, חשוב לזכור (ולהפנים) שתחומיי העניין ומה שחשוב להם מאוד שונה משלנו.
וחשוב לא פחות הוא שזה ממש ממש לא אישי!
אז מה עושים?
אתחיל מהתאמת הציפיות…. זה חלק מהעניין.
כאמור, להם ולנו יש סדרי עדיפויות שונים וכדאי שנשלים עם זה ויפה שעה אחת קודם…
אני ממליצה לקיים שיח פנימי שלנו עם עצמינו ולחשוב על מה אנחנו "מתאבדים". מה קריטי וחשוב לנו מספיק כדי לא לוותר. על השאר, לא להיכנס לעימותים מיותרים.
– לא יקרה כלום אם יסדרו את החדר רק אחת לשבוע.
– לא יקרה כלום אם אחרי בית הספר יעבירו זמן (מוגדר) מול מסך.
– לא יקרה כלום אם קופסאות האוכל יגיעו לכיור רק בבוקר למחרת. כשמכניסים את הקופסאות החדשות.
– ועוד אינספור דוגמאות.
לדעת לשחרר הוא מאתגר, אבל בגיל ההתבגרות (בעיקר) הוא תנאי כמעט הכרחי לשמירה על תקשורת מיטבית. כדאי לשמור את האנרגיות לנושאים שקריטיים לנו באמת. ושם, ע"י שיח ותיאום ציפיות, להגיע (עד כמה שניתן) לעמק השווה. כשאנחנו מקיימים שיח – דיאלוג ולא מונולוג – אנחנו מגייסים את הילדים לתקשורת איכותית .זה לא אומר שיסכימו איתנו. זה רק אומר שלפחות יבינו על מה ולמה אנחנו מתעקשים. יש ערך גדול לשיח, שיכול להיות קצר ולא "חופר". בדרך לחוג או כשמקפיצים לחבר/ה או בארוחת ערב משותפת…
בהורות, כמו בכל מערכת יחסים חשובה ומשמעותית, הרבה מאוד מתחיל באיכות התקשורת.
צורית יהודה - יועצת זוגית, מנחת הורים וקבוצות 