זכיתי להיות אמא לארבעה.

הגדול בן 19 ואחריו, 3 מתבגרים (נושא לפוסט בפני עצמו).

אני מודה, שההורות לגדולים היא חדשה עבורי ואני מגייסת את הכלים שיש לי על מנת להבין מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה.

מוזר הדבר שבמסמכים רשמיים רשומים רק 3 מילדיי. משום מה, הרשויות כבר לא מכירות בו כבן שלי.

הזוי. הוא עדיין גר בבית. ניזון משולחננו וגם מארנקינו…

אז נכון שהוא יתגייס עוד מעט ולפחות לכאורה, הצבא ידאג לכל מחסורו אבל עדיין… זה מצדיק להוריד אותו מהרישומים?

זה מחזיר אותי לדיון הפנימי שלי עם עצמי על הורות לילדים בוגרים. כבר לא בגיל חינוך, כבר לא חייב לנו דין וחשבון ולפחות בפני החוק הוא לגמרי עומד בפני עצמו.

אבל, בהורות כמו בהורות יש נקודת התחלה אבל ממש אין נקודת סיום. בהורות כמו בהורות זה תהליך מתמשך. שלא נגמר. השיח אחר. התקשורת שונה. הנושאים שונים. אבל, שלא נתבלבל לרגע. הם עדיין זקוקים לנו ועוד הדרך ארוכה. הנוכחות וההכוונה חשובות לא פחות. הן פשוט שונות. זה שלב מאתגר בצמיחה ובהתפתחות – שלהם, אבל גם שלנו.

לראשונה, עושים בחירות (כמעט) לגמרי לבד וגם נושאים באחריות. מתי ולאן להתגייס ומשם, לתחנות הבאות שהם יבחרו בתוך סיפור חייהם. סיפור שהוא לגמרי שלהם.

אז נראה לי שהמסר של הרשויות מתכתב עם ה"לדעת לשחרר". לעשות עוד צעד בתהליכי ההורות שלנו. להיות שם עבורם ממקום תומך, מכבד, מאפשר, מקבל וכמובן כמובן אוהב.

לדעת להכיל שהם לא אנחנו ושיכול להיות שיעשו בחירות אחרות משלנו – בהווה ובטח ובטח בעתיד.

זה בסדר. זה נכון. זה חשוב.