משפחה אחת. מספר ילדים. כל אחד עולם ומלואו.
משפחה שאני מכירה. נער בחטיבה שהומלץ לו להתחיל תואר ראשון וילדה שעולה לחטיבה וההמלצה היא לשבץ אותה בכיתה קטנה.
כיצד נותנים מענה, ליווי והכלה לילדים כל כך שונים בבית?
אתחיל ממה לא עושים:
- לא משווים בין הילדים!! אף פעם!!
- לא לפתוח נושאים מאתגרים בפורום הלא נכון. יש משמעות למקום, לאינטימיות והמון רגישות.
- לא לקיים שיחה משמעותית כדרך אגב – גם החלטה כמו תחילת תואר ראשון בגיל צעיר מחייבת שיח מעמיק.
השלכות/משמעויות רווחים ומחירים.
ומה כן?
- לתזמון יש המון חשיבות. לא כשלחוצים, עייפים או לא פנויים באמת לשיח.
- לקיים שיח דו כיווני – לשמוע ולהשמיע. לא לשכוח לשאול את הילד/ה מה הוא מרגיש/רוצה/חושב/צריך.
- לזכור שטובת הילד/ה היא העיקר. לא מה יגידו, מה הפנטזיה שלי, איך זה נראה…
- כמעט כל החלטה הפיכה – לתת מקום לתהליך והתבשלות בקבלת ההחלטה.
- לזכור ולהזכיר שאנחנו תמיד (אבל תמיד) באותו הצד!!
- פרופורציות. פרופורציות. פרופורציות.
- כמו שנתווך את המציאות, כך הילד שלנו יכיל אותה.
כל אחד יחיד ומיוחד. לכל ילד מתאים מענה ייחודי שלו. שיח משותף והרבה הדדיות ואמפתיה הם פתח לשיח בונה. וגם, אם הנושא טעון (כיתה קטנה למשל), לתת את הזמן להבשלה וקבלת החלטות הכי טובות ומתואמות.
צורית יהודה - יועצת זוגית, מנחת הורים וקבוצות 