"אני לא יכולה כרגע לדבר אבל כותבת. עוברים עלי ימים לא פשוטים בכלל. עובר עלי סערת רגשות…. אני אפילו לא יודעת מה עובר עלי… גם כל הזמן שאני בבית ולא יוצאת כמעט מהבית ולא כל כך נהנית זה מאוד משפיע עלי… "

קטע ממכתבה של נערה (גיל חטיבה לאמא שלה) בשבוע האחרון.

התקופה הזאת מאוד מאתגרת ומחובתנו כהורים להיות עם יד על הדופק. הילדים יוצאים מאוד מעט מהבית. הצוות החינוכי של בית הספר – יהיה טוב ככל שיהיה – רואה אותם בזום. מרחוק. מעבר לריבועים השחורים. הריחוק גדול ולא פשוט. אנחנו יוצאים. חלקנו עובדים מחוץ לבית. הולכים לסופר. ל"סידורים" כאלה ואחרים. חלק מילדינו בבית כבר תקופה כל כך ארוכה. סוג של כלא… אומנם בתנאים מעולים: פנסיון מלא, מקרר צמוד, אפשר לקום קצת יותר מאוחר, לא צריכים לנסוע באוטובוס, יכולים להישאר בנעלי בית ועוד ועוד אבל תחושת הבדידות הולכת ומזדחלת לה עמוק עמוק.

האֵם הזאת ברת מזל כי הבת שלה שיתפה אותה ברגשות שלה. רוב המתבגרים לא כאלה. לא מביעים את עצמם.

גיל ההתבגרות הוא גיל שבו בניית הזהות האישית של כל נער/ה, ההתפתחות וגיבוש הזהות מייצרים הרבה פעמים מתיחויות ו"קצרים" בתקשורת.

זה המקום לשים דגש על מה שאנחנו צריכים לעשות באופן קבוע ורמת החיוניות רק עולה. "זמן משפחה" והרבה. ארוחות משותפות, משחקי קופסא, פאזלים, יציאה משותפת עם הכלב ועוד ועוד. לייצר כמה שיותר הזדמנויות לשיח פתוח. על כל נושא. חשוב שהילדים שלנו ידעו שאנחנו זמינים עבורם. מתעניינים. שואלים. באמת רוצים לדעת. הם זקוקים לזה היום יותר מתמיד!! אנחנו חייבים להיות עם יד על הדופק. סיסמוגרפים של מצוקות וקשיים רגשיים.

שימו לב לנורות אדומות שנדלקות. היום, יותר מתמיד אנחנו היחידים שרואים אותם.

איך יודעים? שימו לב לשינויים משמעותיים: שינוי במצבי רוח, שינוי הרגלי אכילה, שינה מוגברת או חוסר יכולת להירדם, הסתגרויות, תגובות לא מותאמות ועוד.

אגב, בבתי הספר מציעים מענים: יועצ/ת, פסיכולוג/ית, מחנכ/ת וכו'. אל תהססו להיעזר בהם. יש להם את ההכשרה והכלים לזה.