אני הכי אוהבת את ימי שישי. ועוד יותר את ימי שישי של הקורונה. הילדים בבית ונערכים ביחד לשבת.
קמים "ברגוע". אוכלים ארוחת בוקר מושקעת. עושים תפריט לשבת ו… יוצאים לדרך. אפיה, בישולים, ניקיונות. מחלקים תפקידים. כל אחד לוקח על עצמו משימות ומתפצלים. זה מקלף גזרים ותפוחי אדמה למרק, זה מנפה את הקמח, זה עובר ל"ביגדי אקונומיקה" ועושה שירותים…שמים שירים שהילדים בוחרים (מה לעשות… צריך לדעת להתפשר) ומעבירים בוקר ביחד. הכי ביחד שיש. התפריט נתלה על המקרר ולאט לאט מסמנים את המשימות שהושלמו.
הכל מושלם? ממש לא!! כי אין מושלם. לפעמים מריבות, מאבקי כוחות, מתיחויות… אבל, אני נהנית.
יש בזה הכל: זמן של ביחד, הבית מקבל את הטיפול השבועי שלו (שהוא זקוק כל כך כאילו עבר חודש), אני מתחברת (לפחות מנסה) למוזיקה שלהם, שרים וכייף!
אז נכון שלפעמים צריך להרים ביצה שנפלה על הרצפה, או כוס שנשברה. או עוגה שלא יצאה הכי הכי ועוד כל מיני אתגרים והפתעות.
אבל, זאת הזדמנות לשיח, ללמידה משותפת, לחזק את הילדים על העשייה שלהם, ללמידה מטעויות ועוד ועוד. והכי אני נהנית… בערב, כשיושבים לאכול ואפשר להודות לזה ולזאת על הטרחה, על המאפה, החלות, החדר שניראה מצוחצח שוב וכל דבר אחר שאני מוצאת לתת עליו מילה טובה. כייף כבר אמרתי?
זה מנהג של שנים שרק הולך ומשתבח. וכן, תנסו את זה בבית.
צורית יהודה - יועצת זוגית, מנחת הורים וקבוצות 