יש לי זכות גדולה להנחות מתמודדים עם חרדות חברתיות בגילאים שונים ב עמותת רקפת.

באחד המפגשים עם אחת הקבוצות ביקשנו מכל משתתף לספר מה האחים שלו היו אומרים עליו. ביקשנו שיגידו רק דברים טובים. בחור אחד סיפר שהוא מנותק ממשפחתו. משתתפת אחרת סיפרה שקשה לה להגיד. התקשורת בבית מועטה. חזר ועלה בקבוצה התקשורת הדלה/לא מפרגנת שיש בבית. אני מודה שנעשה לי עצוב.

פה, אני פונה אליכם ההורים!

התקשורת עם הילדים שלנו מתחילה מהרגע שהם יוצאים מרחמנו. כהורים אנחנו מדברים בלי סוף. מתווכים מציאות. מתווכים רגשות. מתווכים מחשבות.

על כל מילת ביקורת, צריך לפחות 10 מילים טובות/מעודדות/מעצימות/אוהבות/מקבלות/מעריכות ומכבדות.

למה? כי כדי שהילד שלי ילמד את היכולות שלו וילמד להעריך ולכבד את עצמו, הוא צריך לראות ולחוות את זה.

תפקידנו כהורים ללמד אותם את ה"איך". ואיך נדע מה ואיך? פשוט לחשוב איך אנחנו היינו רוצים שינהגו כלפינו.

אין אדם בעולם – מגדול ועד קטן – שלא זקוק למילה טובה. תמיד!

עבור ילדינו, אנחנו עוגן של ביטחון. הם זקוקים לנו ברמה הישרדותית. אחריותנו ותפקידינו הם לתת להם תחושה של ביטחון וקבלה ללא תנאי. אנחנו חיים בעולם מאוד תחרותי, הישגי, שיפוטי וביקורתי. בבית, אנחנו חייבים לייצר אווירה אחרת. לעיתים זה קשה ומאתגר. ילדים יודעים להרגיז/להכעיס/לאכזב ועוד… ואנחנו, צריכים לדעת למצוא את הטוב בתוך כל זה. נכון, זה לא תמיד בא בקלות אך זה לא פחות חשוב ממזון, בגדים ושינה.

מיצאו את החוזקות בילדיכם והעצימו אותם. תנו להם מקום!! למדו את הילדים שלכם לאהוב ולכבד – את עצמם, ולא פחות את הסובבים אותם. החמיאו להם בכל הזדמנות (רק כשנכון, אמיתי ואותנטי כמובן) כפי שהייתם רוצים שינהגו כלפיכם.

אגב, תגלו "על הדרך" שזה מוכיח את עצמו ונותן לילדים כוחות ואנרגיות להיות טובים עוד יותר. העצמה היא כמו תרופת פלאים. תנסו ותגלו..

ועוד מילה בקטנה….. תוציאו לגמרי מהבית את הציניות. זה כמו רעל. בכל מערכות יחסים. בוודאי עם היקרים לנו מכל!!