תקופת הקיץ מאופיינת לא פעם במעברים. מעברי דירה, מעברים בין מוסדות חינוך (מהגן לבית הספר, מהיסודי לחטיבה וכו'), התחלת חוגים חדשים ועוד. איך מכינים ילד לשינוי משמעותי? אתחיל ואומר שאי וודאות הוא מקור חרדה לא מבוטל. כאשר מדברים על השינוי הקרב, מספרים עליו ונותנים מקום לשאלות והבעת רגשות, זה מפחית חרדה. זה "שם את הדברים על השולחן" ומייצר הזדמנויות לשיח. זה הופך את הנושא ללגיטימי.

ככל שהילדים יותר קטנים, יותר קשה להם ולנו להבין ו/או לצפות את הקשיים ולכן צריך להיות עם יד על הדופק. מאידך, ככל שקטנים יותר, מסתגלים יחסית מהר יותר. "שבוע הבא אנחנו עוברים לבית חדש. יהיה לך חדר משלך עם כל הבובות שאת הכי אוהבת" או "איזה גדול אתה שאתה כבר עולה לכיתה א'. תכיר חברים חדשים… איך אתה מרגיש עם זה? או "כשאני התחלתי עבודה חדשה היו לי המון ציפיות אבל גם קצת חששות. איך את/ה מרגיש/ה עם העליה לחטיבה?"

ממש חשוב לתת מקום להביע רגשות/חששות/ציפיות/התרגשות/לבטים וכו'. לכל הרגשות יש מקום לגיטימי לקראת מעבר למשהו חדש (ובכלל). כשהבן שלי נכנס לכיתה א' (הוא כרגע סיים י"ב), ליוויתי אותו לבית הספר. על הספסל מחוץ לכיתה ישבה אמא של ילד בכיתה שלו ולא הפסיקה לבכות. היא שיתפה אותי שלבן שלה מאוד קשה עם מעברים והימים הראשונים במסגרות חדשות תמיד מאוד קשות. מיותר לציין שכשלהם קשה גם לנו קשה. ו…. זה גם עובד הפוך. כשלנו קשה, גם להם קשה. הם קוראים אותנו וחווים אותנו כמו ספר פתוח.

אם אנחנו נעמוד בכניסה לגן, ננפנף לשלום מאה פעמים ואז נעמוד בחלון ונציץ, לא נאפשר לילד שלנו את תהליך הפרידה ולא נלמד אותו שהוא כבר גדול ויכול להיפרד מאיתנו לכמה שעות. זה הזמן להגיד לו כמה אנחנו אוהבים אותו וגאים בו. לתת לו נשיקה וחיבוק ולהזכיר לו שניפגש יותר מאוחר ושאני כבר מחכה לשמוע איך היה לו… גם אם יש קצת בכי (ולא רק שלו… ), זאת בהחלט התחלה של תקופה נהדרת.