איך נדע אם הילד שלנו מפונק?

בכלל… מה ההבדל בין לספק לילד שלנו את הצרכים שלו לבין לפנק אותו יתר על המידה ובדרכנו ה"אוהבת" לפגוע בו?

אברהם מאסלו (פסיכולוג חברתי) פיתח תיאוריה המדרגת את הצרכים של האדם. הוא דיבר על כך שצרכים פיזיולוגיים הם הצרכים הבסיסיים ביותר לעומת המימוש העצמי שניתן להגיע אליו רק אם שאר הצרכים (ביטחון, שייכות ואהבה, כבוד והערכה עצמית) מתקיימים. איפה כל זה פוגש אותנו כהורים? אין ספק שנעשה הכל על מנת לספק לילדינו את כל הצרכים שלהם.

לכאורה, הצרכים הבסיסיים (מזון, שינה וכו') הכי קלים לנתינה אך מה עם כל השאר? איך מייצרים תחושת ביטחון, שייכות והערכה עצמית? כאשר אנחנו נותנים לילדינו את כל מה שהוא מבקש (צריך?) – מסוכריה חמישית בתוך שעה, דרך הליכה לישון בשעה שהוא בוחר, אינסוף שעות מסך ועד תשלום על עזרה בבית – מה אנחנו מלמדים אותו? אנחנו מלמדים אותו שהעולם סובב סביבו. שהכל מתנהל עבורו, בשבילו ובדרכו. אך האומנם? האם זה דרכו של עולם? ומה עם ההשלכות – על השיניים, על יכולת הריכוז בלימודים למחרת ועל הגדילה שלו, על החשיפה שלו לתכנים מול המסך ועל החינוך לאחריות בבית? ע"י יצירת עולם "הבנוי עבורו" אנחנו מונעים ממנו להתמודד עם תסכולים ושמיעת המילה "לא". אומנם מספקים לו את כל "צרכיו" אך לא נותנים לו את הכלים להתמודד עם החיים האמתיים ועם סיטואציות מתסכלות ומאתגרות שהחיים מזמנים לו.

גבולות מספקים לילד רשת ביטחון ויציבות!! גם עם הדרך קשה ומאתגרת… הוא לומד כיצד להתמודד כשלא הכל הולך עפ"י רצונותיו ובקשותיו (צרכיו?). וכל זה, עדיף שילמד כאשר יש לו גב אוהב, תומך ומקבל של הוריו. ולא מהמורה שלו שלא קבלה את התשובה שלו במבחן, מהמפקד שלו שלא קיבל את האיחור שלו לבסיס או הבוס שלו שלא אפשר לו לאחר לעבודה.

לעתים קשה להגיד לילד שלנו לא. וכשהוא בוכה ומביע את מחאותיו עוד יותר. אך אם נעצור רגע ונחשוב על כך שאמירה ברורה (גם אם היא לא מה שהוא רוצה לשמוע), עם הסבר ברור (הגיוני ולא שרירותי), אנחנו עוזרים לו להתייצב בעולם בבטחה ועם כלים להתמודד עם האתגרים שהוא מציב.