מה גורם להתקפי זעם אצל ילדים? חשבתם על זה פעם?

בכלל…. כשילד (וגם אנחנו) מתנהג כפי שהוא מתנהג, יש לזה סיבה. מה הוא אומר לנו בדרכו? איפה זה פוגש אותנו וכיצד עלינו לנהוג?

כהורים, שרוצים למנוע מהילדים שלנו חוויות לא טובות, נעשה כל מה שביכולתנו כדי להרגיע, לנחם, ולהקל ברגע של מצוקה. אך אם נחשוב על זה לרגע…. האם נתנו אקמול על מנת לשכך את הכאב הרגעי או שבאמת פתרנו בעיה?

למה בכלל יש (לילדים) התקפי זעם? ממה זה נובע? אם ננסה להבין זאת, נגיע לשני מוקדים עיקריים: תחרות ותסכול (מול אחי הגדול/קטן, בכיתה ועוד) וציפיות לא ממומשות (רציתי ולא קבלתי, קיוויתי והתאכזבתי ועוד).

אז מה עושים? ראשית, חשוב להבין שכעס הוא חלק מהחיים!! מתפקידינו לתת לילדינו את הכלים להתמודד עם הכעס הזה. ללמוד לזהות אותו ולנסות להבין ממה הוא נובע. ילדים צריכים לחוות תסכול, אתגר וקושי. זה מאפשר להם להתפתח ולעבור תהליך – עם עצמם ועם הסביבה. חשוב להבין שזה "יושב" על משהו ואנחנו כהורים צריכים לתת את הדעת על מקור העניין. מצד אחד, לאפשר אותו ע"י הכלה, קבלה והקשבה פעילה (אמיתית – האם אנחנו יודעים איך לעשות זאת?) ומאידך, לשים גבולות וללמד אותו כיצד להכיל את עצמו ואת הקשיים שלו. ע"י חיבוק ותמיכה (אפילו לא צריך מילים) הילד שלנו מבין שאנחנו אוהבים ומקבלים אותו גם ברגעים הקשים האלה. ע"י הצבת גבולות והקניית כללי התנהגות ברורים הוא לומד מה הם הקווים האדומים והקודים ההתנהגותיים איתם ניתן לחיות. כמה קשה וכמה פשוט!! כשילד משתולל בסופר כי הוא רוצה שנקנה לו משהו ניתן "להיכנע" לו ובכך ללמד אותו שזה משתלם ובקניות הבאות נתמודד עם הסיפור שוב ושוב או שנגיד לו בטון תקיף וברור שלא ניתן לקנות כל דבר כל הזמן. להסביר מה כן אפשר (ממתק אחד, פריט שלא עולה על X שקלים וכו') ומפה זה שלו. אה… ואם אתם חשים פדיחה מול הקהל מסביב תזכרו תמיד שהם עוברי אורח ואת ילדיכם אתם לוקחים אתכם הביתה והוא העיקר….