מה עושים כשילד רוצה לקחת על עצמו יותר ממה שהוא יכול? מה עדיף? שיהיה ראש לשועלים או זנב לאריות?? וכיצד מתווכים לו את זה?? איך להגיד לו (אם בכלל) "זה גדול עליך" בלי להוציא לו את הרוח מהמפרשים? לקדם ולא לשבור. להגדיל ולא להקטין??

אז קודם כל, חשוב להבין מה המניעים שלו. מה דוחף/מושך אותו? למשל, נער שרוצה להיות בהקבצה/מגמה שלא נכונה עבורו. ילד שרוצה חוג מוזיקלי כשכל קשר שלו למוזיקה הוא מיקרי. חוג ספורטיבי או כל כיוון אחר… בחירה (שאנחנו רואים/מרגישים) שתביא איתה אכזבות וצער. מה עושים? מה אומרים לו??

שווה להתחיל במקור המוטיבציה שלו. על מה ולמה? האם הסיבות לימודיות? אולי חברתיות?? מחשבות כמו: מה יגידו עלי? כל החברים שלי בקבוצה שאני רוצה.. מה קורה שם בראש ובלב שלו? מדובר פה על הביטחון העצמי שלו, המוטיבציה שלו ללמידה, הזהות האקדמית והחברתית שלו, קבוצות שייכות… וואו.

תקשורת פתוחה היא שלב מפתח בתהליך! שיחה מאפשרת, מקבלת ולא שופטת היא המפתח להצלחה. גם אם לא באופן מיידי. נער/ה שיודע שיש לו גב הורי בכל מחיר, ירגיש יותר בטוח לקבל החלטות. נער/ה שיודע שהוא "מקבל נקודות" על הדרך, התהליך שעובר, על המאמץ והרצון, לא יפחד להתנסות – גם אם יהיו נפילות ואכזבות בדרך (שזה לא פחות חשוב בהתפתחות שלו!!). תנו לו את הביטחון לקבל החלטות. תבררו יחד איתו את המניעים שלו ומה חשוב לו וגם… את המחירים לכאן ולכאן. ולא פחות חשוב… שמותר לטעות כי תכ'לס, אלה החיים ובינינו… כמעט הכל הכל הפיך.

ועוד משהו בקטנה שחשוב לזכור… כל אחד כותב את סיפור חייו. גם הילדים שלנו. חשוב שלא נתבלבל ו"נלביש" (בטעות ובתום לב כמובן) את סיפור חיינו עליהם. לא הבאנו אותם לעולם כדי להצליח איפה שאנחנו נכשלנו או לממש חלומות שאנחנו לא ממשנו. תנו להם לכתוב את הסיפור שנכון וטוב עבורם. אם אנחנו רצינו להיות אומנים/זמרים/רקדנים/ספורטאים או כל דבר אחר ולא הסתדר…. זאת לא סיבה מספיק טובה לעודד את הילד שלנו לזה. זה שלנו, לא שלהם!!