למה בני הנוער מורדים? מאיפה נובע הצורך הזה ולמה אנחנו "אשמים"?

אחד הקשיים שהורים למתבגרים מעלים פעם אחר פעם זה עניין המרדנות של ילדם. זה יכול להיות ברבדים שונים – חוסר למידה, פגיעה או זלזול בערכים של המשפחה, בדיקת גבולות הקבלה וההכלה שלנו כהורים ועוד.

למה הם עושים את זה?? מה ה"קטע" שלהם? תאורטיקנים רבים מתייחסים לתקופה הזאת כתקופה של גיבוש זהות ובניית העצמאות האישית. תקופה של היפרדות מההורים ועמידה על הרגלים בזכות עצמי. אם כי בפועל לוקח עוד כמה שנים עד שזה בא לידי ביטוי בפועל – יציאה מהבית, נישואים, בניית קריירה וכו' אך הניצנים של זה מתחילים כבר בשלב הזה.

זה מלווה גם במעמד ההורים שבמובן מסויים נשחק קצת מול מעמד החברים (קבוצת השווים). דעתה של חבר/ה "שווה" הרבה יותר מדעתו של הורה. ההורים מתחילים להיתפס כ"מיושנים" ושלא באמת מבינים את העולם העכשווי וכך מתחילות לבוא לידי ביטוי התנהגויות מתריסות ובדיקת גבולות.

החדשות הטובות הן שזה לא אישי!! זה לא בגלל שאנחנו ההורים לא בסדר. זה שלב התפתחותי של המתבגר שאנחנו צריכים ללמוד איך להתמודד איתו בצורה הטובה ביותר. תקשורת בריאה ונכונה, יחד עם דוגמה אישית ועקבית הן חלק מהדרכים לצלוח את התקופה. נער/ה שחשים ש"יש עם מי לדבר" ולמדו מהוריהם קודים התנהגותיים (לא רק במילים אלא במעשים!!) יחושו שהם נמצאים על קרקע יותר בטוחה ברגעים המאתגרים. נער/ה שיודע שגם אם ישתף את הוריו על התנהגות פחות מקובלת, יתקבל באהבה וקבלה ללא תנאי, ירשה לעצמו לשתף יותר. כאשר יספוג ביקורת ו"יחטוף על הראש" הוא ימנע מלספר בעתיד. אין הכוונה כמובן להסכים ולקבל את ההתנהגות אך לא במחיר של אי קבלת הילד. את ההתנהגות/המעשה אפשר למגר ולהוציא מחיינו. את הנער/ה (לשמחתנו) לא!! העניין הוא המעשה ולא הילד/ה. חשוב שגם הוא/היא יבינו את זה. הורה ששותה לא יכול ללמד את ילדו על סכנות האלכוהול, הורה נוקשה שלא מנהל שיח בונה לא יכול לצפות מילדו שיבוא לדבר איתו ולשתף אותו. הורה שיפוטי לא יכול לצפות שילדו יסתכן ב"משפט" ועוד ועוד.

היו שם עבורם. שתפו אותם בתחושות וברגשות שלכם. זאת הדוגמה האישית שהם צריכים על מנת לשתף אתכם בשלהם. זיכרו תמיד שאין ילד בעולם כולו שאינו רוצה להיות אהוב, רצוי ומקובל – בוודאי ובוודאי לא ע"י הוריו. החצנה של התנהגות לא מקובלת היא תוצר של כל מיני מניעים אך זה הזמן בו הם זקוקים לנו יותר מתמיד. בואו נהיה שם עבורם.