כשאני נכנסת הביתה, או הילדים נכנסים הביתה מתחילים הסיפורים והחוויות על מה שהיה בבית הספר, באוטובוס, בחוג וכו'. הוא אמר ככה וההיא עשתה ככה וחשבתי ככה וככה ועוד ועוד… השקט שהיה רגע קודם, הופך לבליל של מילים.
וואו, למי ולמה מקשיבים קודם?? האם זאת זכות שהרעש הזה "פלש" למרחב שלי פתאום? האם זה בא לי בזמן? האם אני בכלל פנויה להקשיב לכל זה?? לפעמים כן ולפעמים לא. למה?? מה זה דורש ממני להקשיב באמת??
לפעמים הראש שלי במקום אחר, אני טרודה בעניין זה או אחר ומה שקרה באוטובוס או עם החברה בהפסקה לא כזה "בא לי בטוב"…
אז מה עושים?
ראשית, חשוב לי להדגיש שבהחלט מותר להגיד שאני לא פנויה להקשיב כרגע ואשמח ש"ישמרו" את הסיפור. מה שחשוב עוד יותר זה לא לשכוח ובאמת לחזור אליהם בעניין. מתי? בארוחת צהרים/ערב משפחתית, בדרך לחוג, ב"טקסי" סגירת היום. מתי שטוב ונכון אך לעשות זאת!!
ההקשבה מהווה חלק מאתגר אך כל כך חיוני בהורות שלנו (ובכלל במערכות יחסים). הקשבה אמיתית דורשת מאיתנו – פניות, אמפתיה, יכולת הכלה, שפת גוף מזמינה ולהיות בגובה העיניים. זאת ממש הוויה. ע"י שאילת שאלות הבנה, בירור ושיקוף, אנחנו יכולים להיות שם עבור הילדים שלנו. כמה פשוט, כמה מאתגר.
למען הסר ספק, כל אחד (אבל כל אחד!!) זקוק להקשבה!! שמישהו (או יותר) יקשיב לו. אם חושבים על זה, זאת הרגשה נהדרת. זה מפתח יכולות תקשורת ושיח. מיומנויות משמעותיות כל כך בחיים. מה גם, שאם ניתן לילדים שלנו את הכלי הזה והם ידעו בוודאות שאנחנו קשובים להם, הם ידעו להשתמש בזה גם בגילאים הגדולים יותר, גילאים בהם נשווע לשמוע את קולם ואת אשר על ליבם. האמון והבסיס כבר יהיו שם.
אגב, ההקשבה אינה "פתרון בעיות". זה לא אותו הדבר ולא מתפקידינו כהורים לפתור את הבעיות של הילדים שלנו אלא לתת להם את הכלים והתמיכה לעשות זאת בעצמם. עוד מיומנות "על הדרך" .
צורית יהודה - יועצת זוגית, מנחת הורים וקבוצות 