למה אחים רבים ומה תפקידינו במקרים כאלה?

אתחיל מהסוף ואציין מה לא!! לא מתפקידינו לפתור את הבעיות/מריבות שלהם!! להקשיב כן. להכיל כן. לכוון כן. אבל, אנחנו לא מגשרים ולא בוררים (אם כי לעיתים נדמה לנו שכן). יש דברים שהם שלהם ולא שלנו (כן כן! לא שלנו!!).

אז למה אחים רבים?

מכל מיני סיבות: קינאה, תחרות, תסכול, מאבק על מקום/תפקיד בבית ועוד.

מה שכן… אנחנו אחראים לאווירה בבית. יש לנו את הכלים ובהחלט יכולים ליצור אווירה טובה בבית. איך? למשל, לא להשוות בין האחים ("תיראה איזה יופי שלומי עשה את הפאזל. למה אתה לא?" או "הלוואי שהיית משקיע/מצליח בלימודים כמו אחותך" וכו') – השוואה יוצרת תחרות וקינאה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד. תנו לו את ההרגשה הזאת. תנו לו תפקידים בבית שהם רק שלו! זה מייצר ביטחון ו"מעמד". תחמיאו להם על התנהגות טובה "איזה יופי אתם משחקים ביחד", "כל הכבוד על איך שהרמת את הצלחת מהשולחן" וכו'. במריבות, תחזירו את האחריות אליהם. אם הם מספיק גדולים לריב, הם מספיק גדולים כדי "לסדר עניינים". תנו להם את ההרגשה הזאת! אפשר להקשיב "לסיפור האירוע" ולהחזיר אותו אליהם. "שירי, למה לקחת לחני את המשחק"? "דני, למה אתה מפריע ליובל לעשות שיעורי בית? תבררו, תקשיבו, תנו מקום והכלה. הפתרון בידיהם: "אז איך לדעתכם אפשר למצוא פתרון?", "חני אני מרגישה שאת כועסת. מה יקל עליך?" הפתרונות אצלם. רק תנו להם את הביטחון שזה בתוכם.

ועוד מחשבה קטנה אך חשובה בעייני, ילד לא בחר להיות הכי גדול או הכי קטן בבית. אל "תנגנו" להם על זה. זה יכול ליצור תסכול ואפילו חוסר אונים. "תוותר לו כי אתה גדול" זה "לדרוך לו על הפצעים". זה לא פייר!! גם לו יש זכויות ומה שמגיע מגיע!! ולקטן בחבורה נמאס שמזכירים לו שהוא קטן. הוא גם רוצה להיות גדול…