מי מאתנו לא מכיר את ההרגשה כשקמים בבוקר ומגלים שלילד/ה יש חום ומישהו צריך להישאר בבית??
זה מחזיר אותי לשיחת טלפון שקבלתי לפני כמה שנים ממחלקת משאבי אנוש במקום עבודתי.
אני אמא ל 4 ילדים בגילאי 10, 11, 12 ו 16.
אז, הם היו ממש קטנים. זה היה באוגוסט.
השיחה נשמעה כך:
משאבי אנוש: "צורית, אני מתקשרת לעדכן אותך שלא נשארו לך ימי מחלת ילד. המשמעות היא שמהיום אם את נשארת בבית זה יורד לך מימי החופש"
אני (אחרי חיפוש נואש לתשובה): "באמת?"
ואז… אחרי התאוששות: "טוב, לא נורא. אנחנו באוגוסט. מקסימום אקח מהימים שנותרו עד דצמבר"
משאבי אנוש: "אז זהו… שניצלת את הימים עד דצמבר"
שתיקה ואז: "את יודעת, את אמורה להתחלק עם בעלך בימי המחלה. לפעמים את ולפעמים הוא…"
אני: "אז זהו…. שזה אחרי שהתחלקנו"…

וכשמגלים שצריך להישאר בבית, זה תמיד (אבל תמיד) בזמן לא מתאים.
הלחץ בעבודה נוראי, רק לפני שבוע נשארנו בבית עם ילד/ה חולה ואיך (שוב) מסבירים לבוס ש(שוב) אני נשאר/ת בבית.
אז בואו נסתכל על הטוב (בעיקר כי את מה שלא ניתן לשנות לא ניתן לשנות):
– יש לנו יום בבית – אפשר להשתלט על פרויקטים שדחינו (תיוק חשבונות,
תפירת כפתורים שנפלו, עישוב הגינה וכו('.
– כשהוא/יא ישנ/ה, גם אנחנו!!
– כשהוא/יא ער/ה, אפשר לעשות דברים ביחד – לשחק, יצירה, לקפל כביסה, לסדר ארונות ועוד. כמובן בהתאם לגיל והמצב הבריאותי.

ואם הוא/היא ממש על הפנים, תחבקו אותם ותאהבו אותם במינונים גבוהים. זה יותר טוב מכל טיפול תרופתי!!