יש דברים שמקשים עלי לעבור לסדר היום!!
 2 הילדים הקטנים שלי (בני 10 ו 11) משתמשים בטלפון שלי להתכתב עם חברים. הם מהאחרונים בכיתות שלהם שאין להם טלפון.
אם כי אני לא נכנסת להתכתבויות שלהם (נושא לפוסט אחר), לא יכולה להתעלם מה"מדבקה" הזאת שהגיעה אלי. לטלפון שלי!!

מה עוד לא נכתב על סכנות התקשורת של המאה ה 21? על החרמות, השיימינג ועוד ועוד ועוד.
אינספור מילים.
והנה, אני מוצאת אצלי את המדבקה הזאת והאמת… הזדעזעתי.
אנחנו חיים בעולם הישגי בטירוף. אנחנו כל הזמן נמדדים עפ"י הצלחות וכישלונות. מגיל מאוד מאוד צעיר אנחנו מקבלים ציונים על כל דבר שאנחנו עושים. בבית ספר כמובן אך גם בצבא ובעבודה בוודאי. משובים מסוגים שונים.
אם אינני טועה, המושג "משוב חיובי" הוא חדש יחסית. החברה הבינה את המשמעות של המשוב ולמדה להבחין בין משוב שבונה למשוב שהורס. זה עוד לפני שמדברים על הסובייקטיביות הגדולה של משוב – לנותן ועל אחת כמה וכמה למקבל.
ואז נשאלת השאלה איך אני מגיב למשוב. ומה זה בכלל הצלחה/כישלון. ואיך אני מתמודד עם ביקורת – עצמית ו/או מהסביבה שלי.
ואם כישלון במשימה או מקום מסוים הופך את האדם לכישלון?? (ברור שלא!!)
הילדים שלנו חשופים ל"הברקות" של כל "יוצר" שבוחר לשתף אותנו בהגיגי ליבו. וזאת אחת מהם!!
זה מטלטל ומזעזע!! ומפחיד אותי לחשוב מה "יצירות" כאלה ודומות לה יכולות לעשות לנער/נערה שרואה את זה.
נכון, אף אחד לא רץ להתאבד בגלל "מדבקה" אבל מחשבות ומילים מייצרות מציאות. ואין לנו שליטה על זה.
ילד שהוחרם ע"י חבריו, נערה שחושבת שאין מכוערת ממנה, או ילד שכרגע קיבל וואטסאפ משפיל בתוך קבוצה זו או אחרת. ואין סוף לדוגמאות…
לאן הגענו? מתי הגבולות כל כך התערערו שאין קווים אדומים??
אנא הורים יקרים, דברו על הנושא עם הילדים שלכם. הציפו אותו ואל תתנו להם להתבלבל בתוך העולם הכל כך מאתגר שבו אנחנו חיים. שימו להם מראה ועזרו להם להבדיל בין תכנים שונים ואת גבולות הטעם הטוב. זה ממש, אבל ממש "דיני נפשות".