לאחרונה קיימתי שיח עם הורים על תפקידם של ילדים בארגון וסידור הבית. ממתי אפשר לתת להם אחריות ולהכניס אותם לתוך מערכת המשימות בבית?
תשובתי (העיקשת) היא שילדים שמחים ואף אוהבים להיות חלק מכל העניין.
איך יכול להיות? מי אוהב לשטוף כלים או לפנות את הזבל??

אני רוצה להתחיל מהבסיס של הבסיס. כל אדם (מהקטן ועד הגדול ביותר) רוצה להרגיש שייך, מוצלח, מוערך ושיש לו משמעות.
להיות חלק מ"עולם הגדולים" הוא מחווה שאנחנו נותנים לילדינו והם כל כך שמחים כשזה קורה. "תראי אמא, אני גדול", "אני גדול, אני יכול".
זה מעצים אותם ונותן להם בדיוק את התחושות אותם כולנו זקוקים.
אז למה הם לא מחבקים ומנשקים אותנו ואומרים: "תודה אמא שאת נותנת לי לפנות את הזבל" או: "למה את נותנת לשמוליק (אחי הגדול) לשטוף את הרצפה ולי לא"? למה לפעמים זה מביא כעסים, תסכול ועוד תחושות ורגשות מתסכלים?
כי חשוב מאוד איך אנחנו מתווכים את העולם בכלל ואת הסוגיה הזאת בפרט. מגיל אפס אנחנו רגילים לעשות עבור הילדים שלנו הכל. זה הם ואנחנו. ולזה הם רגילים.
ביום שנהפוך אותנווווו למושג משפחתייייי כולל, כך הם יכילו את זה. אם משימות הבית הן של המשפחה כולההההה אז כך זה מתקבל.
זה מתחיל בשיח המשפחתי. לא רק מקלחות, ארוחות, משחקים וכו' אלא הכל!!!
לפעמים הם (וגם אנחנו) שוכחים שאנחנו לא עובדים אצלם. ואיך הם ידעו ויזכרו? כי נזכיר להם פעם אחר פעם!!
פורסים את כל המשימות (למשל בשישי בצהרים כשחוזרים מביה"ס או בחמישי בערב) וכל אחד בוחרררר מה הוא לוקח/מקבל על עצמו. כמובן שזה תלוי גיל וגודל המשפחה. זה מתחיל בהרמת הצלחת מהשולחן אחרי האוכל, או לתת לכלב מים וממשיך עם אפיית עוגה, שטיפת כלים וסידור הארונות.
זה מתחיל אצלנו ומחלחל הלאה. אחרי הכל, דוגמה אישית היא must!!
ולא לשכוח שבחינוך, כמו בחינוך…. זה תהליך!!