הגבול בין להיות שם עבורם לבין לתת להם לעשות בעצמם

"הם כל עולמי" "אעשה הכל בשביל הילדים שלי" נשמע מוכר? ברור!!

נשאלתי איך יודעים את הגבול בין להיות שם עבורם לבין לתת להם לעשות בעצמם. להתמודד.

הנחת הפתיחה שלי היא לתת להם להתמודד. לתת להם הרגשה שהם מסוגלים מחד (כמובן באופן מותאם לגיל) ושהם לא לבד מאידך. כאשר הילד שלי רוצה או צריך לעשות משהו, רק ע"י הבעת אמון ואמירה ברורה שאני סומכת עליו, הוא ילמד את היכולות שלו.

כשילד שואל שאלה, תשאלו את עצמכם אם התשובה בתוכו ואם כן (אפילו סיכוי קטן), "אחזיר" אליו את השאלה. "מה דעתך"? "מה אתה חושב"? "יש לי הרגשה שאתה יודע את התשובה..".

כך כשאני יושבת לצידו בשעורי הבית, כשהוא לומד למבחן וכו'.

המסר הוא אותו מסר כאשר המשימה היא פיזית. כמו: לרדת במדרגות, לבנות מגדל קוביות, לסדר את החדר, לאסוף כלים מהשולחן.

נסו מילים מעצימות כמו "אני יודעת שאתה יכול" "אני סומכת עליך", "מי שלא עושה לא טועה", "אם לא תנסה איך תדע"?

לעיתים רק המבט שלנו בונה אותם (או הורס חלילה). ואם הוא לא הצליח, בואו נשמור על פרופורציות… "לא נורא, פעם הבאה תצליח יותר", "איזה אלוף אתה, כמעט הצלחת הכל".

ואם תלוו את התהליך בחיבוק, מבט אוהב או משהו דומה, ההצלחות יבואו. בדוק!!

היו שם בשבילם ועבורם אך אל תעשו במקומם…. אל תיקחו מהם את חווית הלמידה והצמיחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s