איך מספרים לילדים על אובדן של אדם יקר?
זה מאוד תלוי גיל ויכולת ההכלה של הילדים. כמובן שמידת הקרבה משפיעה גם היא.
החשוב הוא לא ללכת סחור סחור.
נכון שבמידה והמוות פתאומי, אין זמן להיערך, לעומת מחלה קשה שבה רואים את ההתדרדרות ומבינים לאן פני הדברים. וגם אז…. הנטייה היא להתכחש…
בכל מקרה, סודות ושקרים לא מובילים אותנו לשום מקום.

יש לבחור מקום נכון – מקום שקט, רגוע ואינטימי – לתת הקדמה קצרה ולספר.
"אתה זוכר ש… הייתה מאוד חולה ושמאוד דאגנו לשלומה? אז לצערנו הרב היא נפטרה הבוקר. אנחנו מאוד עצובים" "אתמול…. היה בדרך לירושלים וקרה משהו מאוד קשה. רכב פגע ברכב שלו והוא נהרג בתאונת הדרכים הקשה. אנחנו מאוד מאוד עצובים".
החשוב לא פחות הוא הרגע שאחרי. יש משמעות גדולה בנתינת אפשרות לעכל, להכיל, להביע רגשות (גם כשזה מאוד מאוד קשה) וכמובן, לאפשר שאילת שאלות.
חוסר וודאות ואי בהירות מייצרים חרדות ופחדים מיותרים.
ולפעמים כל מה שצריך זה לתת חיבוק גדול וארוך, להגיד כמה מילים מנחמות ו/או מבינות.
לפתוח דלת לשיח והמשכיות ובעיקר, להגיד: אני כאן בשבילך לתמיד. להרגיש ולהיות עצוב ביחד. את/ם לא לבד.

ועוד משהו קטן… לפעמים התגובות יבואו זמן מה אחרי ההודעה. כשיבואו, צריך לתת להם מקום ובמקרים האלה (שלצערנו אין בידינו לשנות מציאות) ההקשבה, האמפתיה וההכלה הם חלק מהדרכים להקל, ולו במעט, על ההתמודדות הקשה.

הפוסט הזה מוקדש לזכרה של מרים. חברתי הטובה ביותר. אישה שכל מהותה היה נתינה ועשיית הטוב. אישה שחוכמת החיים וחוכמת האדם היו נר לרגלי כל מי שהכיר אותה. יהי זיכרה ברוך!