מה קורה כשהגננת/מורה פונה אלינו עם קושי שיש לילד/ה שלנו? קושי התנהגותי/ריגשי/חברתי/לימודי …

המון קורה!! בבטן שלנו אנחנו מרגישים התכווצות… ומכיוון שהבאנו אותם לעולם ואחראים עליהם ואוהבים אותם כל כך, לעיתים זה תופס אותנו קצת לא מוכנים ולפעמים זה קצת תוקע… ואז זה נשמע ככה: "את בטוחה שזה הוא הרביץ או שילדים הציקו לו קודם?" או "את בטוחה שקשה לו להבין את החומר בכיתה או שאולי יש בעיה בשיטת ההוראה?" ועוד ועוד.

למה ארוחות משפחתיות כל כך חשובות??

בחיים של המאה ה 21, התקשורת הכמעט שולטת בחיינו היא דרך מסך – מייל, וואטסאפ, פייסבוק… כמה כבר יוצא לנו לשוחח בטלפון עם אנשים או להיפגש פנים מול פנים? להסתכל לאנשים בעיניים, לראות חיוך על הפנים או דמעה שיורדת על הלחי? היום הכל כל כך קצר וענייני. אנחנו כל הזמן ממהרים. העומס היומיומי והקיומי – משפחה, עבודה, עול כספי ועמידה ברמת חיים גבוהה – גוזלים מאיתנו כמעט את כל הכוחות. גם אנחנו צריכים קצת אוויר ו space בערב. לשמוע את השקט.

למה זה שכשאנחנו הכי ממהרים הילדים שלנו ממש לא??

הדוגמה הכי ​"בוערת" היא כמובן בבוקר. אנחנו ממהרים לעבודה והם ממש לא ממהרים למעון/גן או ביה"ס. ​לו רק יכולנו לעצור את הזמן לפעמים… כיצד אפשר להתחיל את הבוקר בנחת ובאווירה טובה??

ראשית, לעשות כל מה שניתן ערב קודם ולתת לילדים אחריות (עפ"י גילם כמובן!!) שנית, נהלו איתם את השיח!! שתפו אותם במשימות וגם בנושא העמידה בזמנים. זאת דוגמה אישית נהדרת!! בכלל (וזה נכון כמעט תמיד), שיתוף הילדים במשימות, תחושות ורגשות זה עניין מעצים. הם נהיים שותפים וזה אומר שאנחנו נותנים בהם אמון ושהם מספיק גדולים כדי להבין ולקחת אחריות. אז מה אפשר​(למשל)​

זוגיות וילדים…. הולך ביחד? ברור שכן אבל זה דורש יותר מאמץ!!

לאחרונה עבדתי עם זוג מקסים. הורים לשני נסיכים קטנים. כשדיברו על הזוגיות שלהם לפני הלידה הראשונה, ראיתי והרגשתי את הגעגוע בעיניים. לזוגיות ההיא… ובאמת, כשהילדים "פולשים" לחיינו זה משפיע על הכל וכמובן… גם על הזוגיות. פתאום הביחד "מקבל תפנית" ויש מתחרים על הזמן שלנו, תשומת הלב שלנו ועל האהבה שלנו. תוך כדי גידול הילדים, עולים חילוקי דעות על דרכי חינוך וכשהם גדלים עוד קצת הם "משתמשים" בנו, בחולשות שלנו וחילוקי הדעות שלנו לאינטרסים שלהם.

השיח הזוגי הוא קשר שנבנה, גדל, מתפתח ומשתדרג לאורך השנים. עם הזמן ועם התפתחותה של המשפחה, אנחנו משתנים​ ​​ומתפתחים ​וכך גם הצרכים שלנו. השיח בונה התקשורת ביניכם מאפשר לתת לכל זה מקום. להקשיב לעצמנו ולאפשר את ​קבלת ​השינויים ​האלה. הדרך שלנו להיות אנשים מאושרים הוא על ידי מימוש עצמי. לא "להיבלע" לתוך השגרה, המשימות הלא נגמרות וסדרי העדיפויות שכמעט תמיד שמים את הילדים בראש הרשימה – בזמן, במשאבים כלכליים ובמשימות היומיומית.

איך אנחנו יכולים לתווך לילדים שלנו את החוויות שלהם. ללמד אותם לתת לחוויות שמות/רגשות/תחושות ועוד. פשוט לשקף להם את החוויה. לחבר לה מילים ורגשות!!

קרה לי שפספסתי אירוע בבית הספר שהיה חשוב מאוד לבני הקטן. ממש לא בכוונה. התבלבלתי בשעות וכששמתי לב כבר היה מאוחר. הכאב שלי היה יותר גדול משלו. הוא "קיבל" אותי בבכי, כעס, תסכול, חוסר אונים ואני מודה…. הדמעות גם היו בעייני. חשתי את תחושותיו. חיבקתי אותו, התנצלתי אלף פעם והבעתי את הבנתי לתחושות שלו.

סוף הקיץ והחזרה ללימודים באופק הקרוב… חזרה לשגרה ולמסגרות. אני מודה שהתחושות מעורבות. ציפייה לחזרה לשגרה המבורכת. ועם זאת, חוסר הגמישות בזמנים, חזרה לריצות של החוגים, שיעורי הבית, הכנת הארוחות בבוקר וכו'. זה בא ביחד. עסקת חבילה שכזאת… החזרה למסגרות יכולה להיות מאתגרת ומלחיצה אם לא נערכים נכון ובזמן. החזרה לשעות שינה מאוזנות, לסדר יום מאורגן ועוד, הם תהליך שכדאי להתחיל לפחות שבוע לפני החזרה. זה דורש שיח משותף עם הילדים. "לדבר את זה"!! לדבר על כך שעוד…. חוזרים לעניינים. צריך להתחיל לחזור להרגלים ה"רגילים". לראות שיש כל מה שצריך לתחילת השנה: תיק מתאים, קלמרים, ספרים, מחברות כו'. אנא אל תשאירו את זה לשנייה האחרונה. זה יכול לגרום ללחצים מיותרים. כשילד מגיע מוכן לגן/ביה"ס, זה משרה עליו תחושת ביטחון. במידה וילד אמור להתחיל לנסוע לראשונה באוטובוס, צאו לתחנה ואם אפשר, עלו על האוטובוס וסעו את המסלול המיועד. הזכירו את כללי הבטיחות בחציית הכבישים, כללי ההתנהגות המצופים באוטובוס, תעשו תפריט משותף לארוחות הבוקר/צהרים וכו'. כמה שנעשה יותר הכנה, כך החזרה לשגרה תהיה נינוחה וקלה יותר. בואו נשאיר את ההפתעות לימי הולדת…

נערה בכיתה ז' סיפרה לי לאחרונה שהיא לא יצאה לטיול משפחתי בחו"ל. וזאת למה?? כי לא רצתה לנסוע עם אחיה.
מודה שהופתעתי!!
טיול לחו"ל. אטרקציה לכל הדעות!!
אז למה?? מה יש בינה לבין אח שלה?? ובאיזה עוצמות??

אח שלי עוסק בספורט על בסיס קבוע. מעבר להיותו מהנדס בחברה גדולה, הוא רוכב על אופניים, שוחה, רץ ואפילו עושה סקי כשאפשר. מיותר לציין שאני מעריצה אותו על כוח הרצון, ההתמדה והדבקות במטרה שהם נר לרגליו.
הבת שלו, ילדה מהממת בכיתה ב' משתתפת בטריאתלונים!!
איך עושים את זה? איך מנחילים לילדים שלנו את מה שחשוב לנו??
דוגמה אישית!!

כבני אדם אנחנו לא חפים מטעויות… זה מה שהופך אותנו לאנושיים. לבני אדם.
אז מה קורה ואיך נוהגים כשטועים מול הילדים? (וכמובן לא רק)… פשוט מתנצלים!!
ומה הילדים לומדים מיזה? המון!!!
הם לומדים מאיתנו שגם אנחנו בני אדם ושגם אנחנו טועים. הם לומדים מאיתנו ש"מותר" להתנצל וזה לא אומר שאנחנו חלשים או פראיירים… ההפך ובגדול!!
אנחנו מלמדים אותם שלדעת להתנצל ולקחת אחריות זאת חוזקה ועוצמה.
שכשבטעות נתתי למישהו מכה בגן כשעברתי לידו וכואב לו, אפשר לגשת אליו, לשאול לשלומו ולהגיד סליחה. כשאני מאחר לחוג ומפריע לשאר הקבוצה כשאני נכנס, אפשר להגיד סליחה. כשזרקתי את הכדור ובטעות הוא פגע בילד אחר, אפשר לגשת אליו ולהגיד סליחה!!
כמה פשוט וככה חשוב!!