כשאני נכנסת הביתה, או הילדים נכנסים הביתה מתחילים הסיפורים והחוויות על מה שהיה בבית הספר, באוטובוס, בחוג וכו'. הוא אמר ככה וההיא עשתה ככה וחשבתי ככה וככה ועוד ועוד… השקט שהיה רגע קודם, הופך לבליל של מילים.
וואו, למי ולמה מקשיבים קודם?? האם זאת זכות שהרעש הזה "פלש" למרחב שלי פתאום? האם זה בא לי בזמן? האם אני בכלל פנויה להקשיב לכל זה?? לפעמים כן ולפעמים לא. למה?? מה זה דורש ממני להקשיב באמת??
לפעמים הראש שלי במקום אחר, אני טרודה בעניין זה או אחר ומה שקרה באוטובוס או עם החברה בהפסקה לא כזה "בא לי בטוב"…
אז מה עושים?
קרא עוד