תקופת הקיץ מאופיינת לא פעם במעברים. מעברי דירה, מעברים בין מוסדות חינוך (מהגן לבית הספר, מהיסודי לחטיבה וכו'), התחלת חוגים חדשים ועוד. איך מכינים ילד לשינוי משמעותי? אתחיל ואומר שאי וודאות הוא מקור חרדה לא מבוטל. כאשר מדברים על השינוי הקרב, מספרים עליו ונותנים מקום לשאלות והבעת רגשות, זה מפחית חרדה. זה "שם את הדברים על השולחן" ומייצר הזדמנויות לשיח. זה הופך את הנושא ללגיטימי.

חברה שיתפה אותי שהבת שלה (בת 12) חווה לאחרונה ירידות במצבי הרוח. היא מתארת אותה כנערה חברותית ומלאת אנרגיות.

ניתן לשייך את זה לכמה סיבות:

בית הספר של הקיץ. הברקה אמיתית!!

עבור ילדים, המפגש עם החברים הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מתהליך הגדילה והצמיחה הבריאה שלהם!! האינטראקציות החברתיות המתאפשרות בבית ספר של הקיץ, הן משהו אחר מהקיים בשנת הלימודים הרגילה. האווירה, לוחות הזמנים, התכנים…. זה משהו אחר.

ברגע שנולד ילדנו הראשון, אנחנו נהפכים באופן מיידי להורים!!

וואו, סטטוס שלא הכרנו קודם. קבלנו מתנה ללא הוראות הפעלה, ללא תעודת אחריות ובוודאי שאין אפשרות להחזיר אם זה לא בדיוק מה שציפינו… אז מה עכשיו? מה היעד שלנו? מה היעד במסע שלנו כהורים… סטטוס מאתגר שכזה. מחייב משהו… ואז, מתחילים הלילות ללא שינה, הבכי (של התינוק וגם ההורמונים תורמים את חלקם…), הגזים, הביקורים בבית מרקחת בשעות שלא ידענו שבכלל פתוח ותהליכי קבלת ההחלטות. כן, כל ההחלטות שצריך לקבל – הנקה (כן/לא?), מטפלת פרטית או משפחתון, להאריך חופשת לידה (כן/לא?), סימילאק או מטרנה ועוד ועוד…

מה גורם להתקפי זעם אצל ילדים? חשבתם על זה פעם?

בכלל…. כשילד (וגם אנחנו) מתנהג כפי שהוא מתנהג, יש לזה סיבה. מה הוא אומר לנו בדרכו? איפה זה פוגש אותנו וכיצד עלינו לנהוג?

כהורים, שרוצים למנוע מהילדים שלנו חוויות לא טובות, נעשה כל מה שביכולתנו כדי להרגיע, לנחם, ולהקל ברגע של מצוקה. אך אם נחשוב על זה לרגע…. האם נתנו אקמול על מנת לשכך את הכאב הרגעי או שבאמת פתרנו בעיה?

למה בכלל יש (לילדים) התקפי זעם? ממה זה נובע? אם ננסה להבין זאת, נגיע לשני מוקדים עיקריים: תחרות ותסכול (מול אחי הגדול/קטן, בכיתה ועוד) וציפיות לא ממומשות (רציתי ולא קבלתי, קיוויתי והתאכזבתי ועוד).

איך נדע אם הילד שלנו מפונק?

בכלל… מה ההבדל בין לספק לילד שלנו את הצרכים שלו לבין לפנק אותו יתר על המידה ובדרכנו ה"אוהבת" לפגוע בו?

אברהם מאסלו (פסיכולוג חברתי) פיתח תיאוריה המדרגת את הצרכים של האדם. הוא דיבר על כך שצרכים פיזיולוגיים הם הצרכים הבסיסיים ביותר לעומת המימוש העצמי שניתן להגיע אליו רק אם שאר הצרכים (ביטחון, שייכות ואהבה, כבוד והערכה עצמית) מתקיימים. איפה כל זה פוגש אותנו כהורים? אין ספק שנעשה הכל על מנת לספק לילדינו את כל הצרכים שלהם.

מה כל כך מקשה עלינו להתמודד עם החולשות של הילדים שלנו? הרי לכל אחד (כן!! לכל אחד!!) יש חוזקות וכמובן גם חולשות.

כשהילד שלנו מגיע הביתה עם תעודה נפלאה, יצירה מיוחדת שעשה או ניצח בתחרות וחזר עם מדליה נוצצת גם אנחנו נוצצים… אז למה פנינו נופלות כאשר מגיע הטלפון מהמורה, כאשר יש "סכסוך חברים" בגינה השכונתית או כאשר המורה למוזיקה מתקשרת להגיד ששוב הוא לא התאמן… איפה כל זה פוגש אותנו ההורים? מיד אנחנו שואלים את עצמינו במה טעינו? מה עשינו לא נכון? כל הזמן אנחנו עסוקים בחינוך ילדינו אז למה כך הם מתנהגים? ואז גם עולה השאלה (איך לא?), אנחנו נותנים להם כל כך הרבה וככה הם מחזירים לנו??