חתונה. אושר עילאי ואז…. ילדים.

מי בכלל חושב על הסוגיות שיגיעו לפתחנו בנושא של חינוך ילדים?

וגם אם כן, הרבה מאוד סוגיות "נולדות" רק אחרי שהילדים מגיעים.

הגישות החינוכיות שלנו צומחות אתנו וגם משתנות ומתגבשות לאורך השנים. באופן טבעי, יכולים להיות חילוקי דעות. ואם אדייק, תמיד יש חילוקי דעות. אנחנו אנשים שונים (כמה אוהבים ומאוחדים שנהיה) ומדובר בחשוב לנו מכל. הילדים שלנו.

אז מה עושים?

זכיתי להיות אמא לארבעה.

הגדול בן 19 ואחריו, 3 מתבגרים (נושא לפוסט בפני עצמו).

אני מודה, שההורות לגדולים היא חדשה עבורי ואני מגייסת את הכלים שיש לי על מנת להבין מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה.

מוזר הדבר שבמסמכים רשמיים רשומים רק 3 מילדיי. משום מה, הרשויות כבר לא מכירות בו כבן שלי.

הזוי. הוא עדיין גר בבית. ניזון משולחננו וגם מארנקינו…

"מ 1-6, עד כמה החברים שלכם בכיתה מכירים אתכם?"

שאלתי בקבוצת התיכוניסטים שלי, קבוצה תהליכית של "עמותת רקפת" אותה אני מנחה. התשובה היתה חדה, ברורה וחד משמעית. 1!! "חבר'ה, אתם כולם בתיכון וכבר לא מעט זמן עם הכיתה שלכם" הקשיתי. אבל התשובות היו אחידות ומייצגות כל כך את ה"רקפות" שלנו.

– אני יושבת מאחורה. רק שלא יראו אותי.

– לא רוצה שישאלו אותי כלום. הכי טוב.

– החבר'ה בכיתה לא יודעים מי אני בכלל..

– ועוד תשובות דומות.

הביישנות, המופנמות, חוסר הביטחון והפגיעוּת שהרבה פעמים מגיעה מתוך חוויות קודמות שלא היטיבו עמם ואף גרוע מכך, מיקמו אותם מאחורה ולא רק במובן של המיקום הפיזי בכיתת הלימוד.

"יה הומו"!

אוף, כמה אני שומעת את זה בקרב ילדים בכיתות בהם אני מנחה. כל פעם, אני לא מוותרת, ואומרת וחוזרת ואומרת שהומו זה לא מילת גנאי או קללה.

כולנו נבראנו בצלם אלוהים. הם, אני וכל מי שסביבנו. דתיים וחילונים, יהודים ואלה שאינם, בעדות ובדתות השונות. כולם.

לא פעם שואלים אותי הורים בקליניקה איך אגיב אם אחד מילדיי יבחר לא להיות דתי. אני עונה (לפעמים לתדהמתם) שמה שחשוב לי שילדיי יהיו אנשים טובים. שידעו לתת לעולם ולעשות טוב. שיהיו רגישים לסובבים אותם. זהו.

כל הורה רוצה שילדיו ילכו בדרכו אך החד מיניות אינה בחירה!

משפחה אחת. מספר ילדים. כל אחד עולם ומלואו.

משפחה שאני מכירה. נער בחטיבה שהומלץ לו להתחיל תואר ראשון וילדה שעולה לחטיבה וההמלצה היא לשבץ אותה בכיתה קטנה.

כיצד נותנים מענה, ליווי והכלה לילדים כל כך שונים בבית?

"רק המחשבה שהילדים יכנסו לי למטבח"…

פעם אחר פעם אני שומעת הורים (אמהות בעיקר) על החרדות מהמחשבה. מהמחירים. מהבלגאן. מהזמן שיקח "למזער נזקים" – לנקות, לסדר, להחזיר את המצב לקדמותו …אז בואו נדבר על רגע.

איך מספרים לילד בכיתה ו' שהחבר מהכיתה שלו לא התעורר בבוקר. שהוא לא חוזר. שהוא נפטר?

התמודדנו עם השאלה הקשה, ממש לאחרונה!

בעולם של מיילים והודעות וואטסאפ, הודעת האיוב הגיעה אלינו ההורים בהודעת מייל מטלטלת. אחרי שקראתי את ההודעה שוב ושוב, מסרבת לעכל את רוע הגזרה, התחלתי לחשוב על השיח עם הבן שלי.

רפאל היקר התמודד בגבורה עם סרטן אכזרי. כמה רצינו שיבריא, כמה קיווינו…

אז איך מדברים עם הילדים?

"אני לא יכולה כרגע לדבר אבל כותבת. עוברים עלי ימים לא פשוטים בכלל. עובר עלי סערת רגשות…. אני אפילו לא יודעת מה עובר עלי… גם כל הזמן שאני בבית ולא יוצאת כמעט מהבית ולא כל כך נהנית זה מאוד משפיע עלי… "

קטע ממכתבה של נערה (גיל חטיבה לאמא שלה) בשבוע האחרון.

התקופה הזאת מאוד מאתגרת ומחובתנו כהורים להיות עם יד על הדופק. הילדים יוצאים מאוד מעט מהבית. הצוות החינוכי של בית הספר – יהיה טוב ככל שיהיה – רואה אותם בזום. מרחוק. מעבר לריבועים השחורים. הריחוק גדול ולא פשוט. אנחנו יוצאים. חלקנו עובדים מחוץ לבית. הולכים לסופר. ל"סידורים" כאלה ואחרים. חלק מילדינו בבית כבר תקופה כל כך ארוכה. סוג של כלא… אומנם בתנאים מעולים: פנסיון מלא, מקרר צמוד, אפשר לקום קצת יותר מאוחר, לא צריכים לנסוע באוטובוס, יכולים להישאר בנעלי בית ועוד ועוד אבל תחושת הבדידות הולכת ומזדחלת לה עמוק עמוק.