כשהייתי קטנה .. ניראה לי בסוף כיתה ב', הגיע אלינו ילד חדש.

ילד מלא אנרגיות. עיניים כחולות. ואני, התאהבתי מיד. הלב שלי נשבה בשלו והוא אפילו לא ידע…

לאחרונה סיפר לי אדם יקר שלבן שלו – בגיל יסודי- יש Crush על ילדה מהכיתה שלו. והיא (מן הסתם) אפילו לא מודעת על מה שעובר עליו.

זה התחבר לי בקשר ישיר לזוג הורים שזכיתי ללוות לאחרונה שסיפרו שהבן שלהם (שהתחיל כיתה ו') מרגיש לא בעניינים כי כבר יש זוגות בכיתה ולו אין

אז בואו נדבר על זה רגע…

רגשות מכל הסוגים מלווים אותנו תמיד. אהבה/התאהבות הן חלק מקשת הרגשות. רגשות, יכולים להציף אותנו ומה שחשוב תמיד, הוא לתת להם מקום וללמד את הילדים שלנו איך להביע ולהתמודד איתם. גם כשזה כעס, תסכול, כאב, אכזבה וכו'..

אולי זה המקום להדגיש שכל סוג של רגש הוא לגיטמי ומקובל. זאת הדרך להתמודד איתו, שלעיתים מצריך מאיתנו תיווך והכוונה. נכון שבגיל יסודי, לא "ממשים את האהבה" כמו בעולם הגדולים (כי יש פה עניין של בשלות ריגשית והתפתחותית) אבל אהבה היא תחושה נהדרת ויש לה מקום בכל גיל.

אגב, חשוב לי להדגיש שחבר.ה בגיל יסודי (ואפילו חט"ב) הוא ממש לא Must? אני אפילו מרשה לעצמי להגיד שעדיף בלי. חברות היא נהדרת. "רומנטיקה" בגיל יסודי היא בוסרית לחלוטין!!

אז מה כן? לעודד/לאפשר פעילות משותפת. למשל, להזמין אותה/אותו אליכם הביתה. אחרי הכל, מדובר בילדים. כל פעילות/משחק (שמותאמת גיל כמובן) מתקבלים בברכה. מעבר לזה, אמפתיה ורגישות. וכרגיל, כמו כמעט כל סוגיה הורית, לתת מקום ולעודד את השיח.

לעיתים, כל מה שהילד שלנו צריך זה שנקשיב לו ונראה לו שאנחנו איתו. מבינים, תומכים, "מרגישים אותו". זה הכל וזה לא מעט בכלל.

ומה לא?? לא לצחוק עליו/עליה. מבחינתם זה סופר רציני!!!

וגם, אין מה להיכנס ללחץ או להתרגש… זה לא מעיד בשום צורה על חיי האהבה שלהם בעתיד…

חזרה לשגרה.

לשעות שינה הגיוניות, לקימה מוקדמת בבוקר, שיעורי בית… בקיצור, מסגרת.

יש אנחת רווחה עם חזרתה של השפיות לחיינו יחד עם מחשבות שמלוות אותנו לקראת השנה החדשה.

איך יהיה להם? תקווה גדולה שהגננת/מחנכת ייטיבו איתם, שלא יהיה קשה חברתית ועוד ועוד ועוד ..

אם היו משלמים לנו על כל דאגה על הילדים שלנו, לא היינו צריכים לקחת משכנתא…

אז איך מקלים עליהם ועלינו?

יותר ויותר אני שומעת על אלימות סביבי.

נערה שעברה חרם, ילד שהגיע לפגישה עם חברים ועבר התעללות קשה ואלימה….

כשאני רואה מידי פעם את ההתכתבויות בוואטסאפ של הילדים שלי (זה נדיר. באמת!) אני מזדעזעת.

לא יודעת מה יותר קשה, המדבקות וה GIFים שעוברים בין החברים או קהות החושים של הבנת הקושי הגדול של התכנים.

ילד שתולה את עצמו עם גליל נייר טואלט, גבר שזורק פח אשפה ענק על בת זוגו ברחוב, אמירות פוגעניות….. מה לא?

ובבתי הספר שבהם אני מבקרת אפשר כל פעם לשמוע "מחמאה" שבדר"כ מתחילה ב"יאאאאא". יא טיפש, יא מטומטם, יא שמנה. יא מכוערת וכמובן "יא הומו" (כתבתי על זה פוסט נפרד).

אני מזמינה את כולנו רגע לעצור ולחשוב על השפה שלנו: "אני שרופה עליו", "אני חולה עליה", "אני מתה עליה"…כשאני שואלת את הילדים איך היה התשובות הן: "היה כייף רצח", "היה קטלני" ואני מנסה להבין אם החוויה היתה טובה או לא. אותי רצח וקטלני לא פוגש בטוב. אני מודה.

ואז, המרחק בין המילים למעשים נהיה יותר ויותר קצר. המילים "אני אדקור אותך" באים לידי ביטוי בפאב או כשמישהו עוקף אותך בכביש.

ואני שואלת את עצמי מה הגבול? מה מפריד בין מילים למעשים?

אני מודה שאני דואגת. גיל המתאבדים הולך ויורד. גיל הפוגעים… גם.

זה לא במגזר מסוים או חברה מסוימת. זה בכל מקום!

אנחנו רואים את התוקפנות בבתי החולים, בלשכות הרווחה ו…. תלמידים שמפעילים אלימות על המורים שלהם.

מדהים ומפחיד ההבנה עד כמה מילים מייצרות מציאות.

כל פעם שאני שומעת מישהו ש"שרוף" על מישהו אחר אני מדמיינת מישהו מפוחם. ולמה אי אפשר להיות "בריא" על מישהו?

אם רק היינו מצליחים לשנות את השפה שלנו, אני בטוחה שגם האלימות הפיזית היתה יורדת פלאים.

ובהורות שלנו, כמעט הכל מתחיל מדוגמא אישית! בדוק!!

בואו פשוט נהיה טובים אחד אל השני. לא יותר..

תכלס, מה אכפת לנו לנסות?

לאחרונה, בתוך תהליך של הנחיית הורים, מספרת לי אם שהנער המתבגר שלה עבר חוויה מאוד לא פשוטה מול החברים שלו.

החברים תיאמו להיפגש וחלק מהילדים לא רצו שהוא יבוא. הם אפילו עשו מישאל ביניהם כדי לחוש את הלך הרוח בקבוצה.

לבסוף, הוחלט שהנער יוכל להצטרף לאותו בילוי מתוכנן.

חברים קרובים של הנער שיתפו אותו במה שקרה. מה שכמובן פגע בו מאוד ובאמון שלו בבני גילו.

הסיפור קרה בתחילת החופש הגדול. עבר יותר מחודש והנער איבד את הביטחון העצמי שלו. מראה סימנים של דכדוך ואפילו התיאבון שלו נפגע.

תארו לעצמכם שהפסיכולוגיה היתה רואה בנו את החוזקות והכוחות שלנו. שהיא לא היתה מתעסקת במה ש"מקולקל וצריך לתקן" אלא בכל מה ש"עובד" אצלינו.

וואו. כמה זה היה מעצים אותנו. כמה זה היה נותן לנו כוח. כמה זה היה מחזק את החוסן הנפשי שלנו וגורם לנו להיות מאושרים יותר.

לא רק אנחנו אלא גם הקרובים אלינו. בן.ת הזוג, הילדים…

אז זהו!! שהפסיכולוגיה הזאת כבר קיימת והיא נקראת "הפסיכולוגיה החיובית". היא פותחה ע"י פסיכולוג בשם סליגמן בסוף המאה הקודמת.

באחד הבקרים, לפני מספר שבועות, הבן שלי (בכיתה ז') שיתף אותי שהוא מקבל תמונות וסרטונים פורנוגרפיים בחלק מקבוצות הוואטסאפ שלו.

מבירור קצר הבנתי שלא מדובר בקבוצות הרגילות – של הכיתה או של חברים קרובים – אלא קבוצות גדולות. ארציות. כאלה שנכנסים אליהן כדי להיות בעוד קבוצות. גם אם לא ממש מכירים שם כמעט אף אחד. (זה נושא לפוסט אחר)…

אם ההודעות האלה הגיעו לטלפון שלי, אין סיבה שלא יגיעו גם לילדים שלי!

אז מה עושים?

קודם כל, לא נכנסים ללחץ!

בהזדמנות רגועה ונינוחה, אפשר לדבר על זה: "לא להאמין ששלחו לי הודעה כזאת"…. "ראיתם את זה? גם אליכם שלחו"?

מה שחשוב זה לא להתעלם וכמעט כמו כל נושא אחר, לייצר שיח.